אני זוכרת את היום הראשון של כתה י׳.
זה היה יום ממש מוצלח.
היו משחקי היכרות בזוגות והמורה שמה אותי עם הילד הכי חתיך בכיתה. דיברנו ואחרי ההפסקה הוא הביא לי מנגו.
אני גם זוכרת את היום השני. ההתרגשות דעכה ולא ידעתי מה להגיד לו. לא דיברנו יותר מעבר לשלום. הוא יצא עם הכוסיות של השכבה, כמובן.
אני זוכרת את עצמי מסתכלת על הילדים האחרים ונראה שלדבר אחד עם השני בא להם בקלות.
באותה השנה ניסיתי להתאבד.
הפסיכולוגית אמרה שהנסיון הראשון היה קריאה לעזרה, אבל השני כבר היה ממש רצון למות.
ביד שמאל יש לי קצת צלקות עד היום. לא מאוד בולט. מדי פעם פרטנר עם אבחנה דקה שואל מה זה. לרוב לא שמים לב. הזמן העלים אותן כמעט לחלוטין. גם את אילו שבלב.
מתה מפחד היום. ממש. מרימה את עצמי בשביל הילדים. וכי אני כבר משכתי את עניין החולה בעבודה לרמת שיחה עם המנכל.
יהיה טוב אבא, נכון? אתה שומר עלי, כן? אני יודעת שיהיה בסדר. אבל עכשיו בשנייה הזאת זה כל כך כואב