היי
סליחה
זה בסדר אם אני אעמוד פה?
או אשב?
או אנשום?
זה בסדר אם אתפוס ביקום את מעט המרחב שלי?
אפשר בבקשה כוס מיים?
כמו שאני.... זה בסדר?
מה שאמרתי, מה שעשיתי, איך שהתנהגתי, לאן שהלכתי.... זה בסדר?
זה בסדר להתקשר עכשיו?
מצטערת אם השעה מאוחרת אבל....
אני מניחה שזה זמן לא נוח אבל...
תקן אותי אם אני טועה אבל.....
כל כך הרבה פעמים אני מפחדת. מחביאה את עצמי. מבקשת רשות. לוקחת צעד אחורה.
מחכה. שמישהו יבוא ויתן לי יד ויגיד שזה בסדר להיות.
שאני בסדר.
בדמיון אני בתוך מחילה. מקופלת קטן. ממתינה. יושבת בחושך. בחוץ יש אור, דבר לא מונע ממני לצאת. חוץ מהפחד.
הייתי רוצה שתבוא ותתן לי יד. אבל אתה לא בא.
זה נכון שכשאני מושיטה לך יד אתה לא בורח.
אבל אני צריכה אותך, שתבין שאתה אמור להיות זה שמושיט לי את היד.
אני צריכה לדעת שאתה רוצה שאבוא לעמוד לצדך.
אני שולחת הודעות ואני מתקשרת, אולי זה לא מרגיש כל כך הרבה אבל בשבילי זה המון. לצאת מהמקום שלי ולפנות אליך? להתגבר על הפחד שתדחה אותי? לפעמים אנשים נחמדים מאוד אבל משהו בנימה שלהם מתפרש אצלי כסימן לסגת.
אתה לא דוחה אותי מעליך, אין ספק.
אבל אתה גם לא רודף אחריי או צריך אותי.
בכל פעם שאני יוצרת איתך קשר אני מרגישה כאילו ויתרתי על הכבוד שלי. מה פתאום שאני ארדוף אחריך......
הלוואי שתסמן לי לבוא אליך, כי אם תחכה לי זה פשוט לא ילך.