חוץ מהקולות בראש שלי,
הכל השתתק.
הגוף שלי והדיבור שלי נאלמו שניהם.
זה כבר קרה בעבר.
כנראה שיותר מפעם אחת.
לא זכרתי את זה,
אבל אז נזכרתי שכבר רשמתי על זה.
יש לי מה לספר, אבל אין לי את הכוחות.
לפעמים כשאני עם אנשים אחרים אני מרגישה כל כך בצד ומחפשת בכוח על מה לדבר, ואין שם כלום.
רק ריק
וכואב
ובושה.
״כי את כל הזמן חושבת על עצמך״.
״אני חושבת שבכל אחד זה היה נוגע במשהו אישי״
״כן אבל מתישהו ממשיכים הלאה״
שתקתי.
״אני לא אומר את זה כי אני מזלזל בך״
זה עשה לי הרגשה טובה יותר
אנשים מנסים ליצור איתי קשר ואני שולפת קוצים
כל כך רוצה להרגיש פחות לבד. אבל האינטרקציות כואבות.
אני לא יודעת איך לגשת לזה.
הפוסט הזה שכתבתי פה,
יכל להכתב גם לפני שנתיים.
בצורה מסויימת גם לפני עשר שנים, אבל אז היה הרבה הרבה יותר קשה מעכשיו.
הרדידות במחשבה
הכאבים בגוף
העייפות
הבכיינות
העבר
השריטות
הכוחות
עומדת ומנסה בתוך כדור החוטים הסבוך הזה למצוא את הקצה שממנו מתחילים לפרום
ורוצה, כל כך רוצה, להפסיק לחשוב על עצמי.
זה יקרה. זה חייב לקרות. אין דרך אחרת.
