פרדוקס ושמו בדסם

בפנים בתוכי,

גרה ילדה קטנה.

חסרת בטחון.

היא מסתירה את עצמה, מפחדת מדחייה.

היא כל כך רוצה לאהוב. 

רוצה להיות חשובה למישהו.

כשהיא עצובה היא לא מדברת.

אם אין מי שאוהב אותה, או שאלו שאוהבים אותה לא מוצאים זמן או כוחות בשבילה, היא שותקת. 

הילדה שבי שותקת כבר כמה ימים.

המבוגרת לוקחת אותה ממקום למקום, מאכילה אותה, דואגת לה.

ימים של כאב גרון ועצב גדול. של כאבים בכל הגוף. של קושי בתזוזה. של חוסר שינה. הילדה צריכה מבוגרת חזקה, אבל גם המבוגרת נחלשת ביחד איתה.

יש אנרגיה מסויימת שמרגיעה  ומעוררת את הילדה שלי. האנרגיה הזו מגיעה בדלת סגורה עם בן זוג שדואג. 

והילדה בתוכי מפחדת,

היא לא מסוגלת להיות

ליד אנשים שהיא לא מכירה.

כי האנרגיה הזו עוצמתית כל כך. 

להיות בסיטואציה כזו עם האדם הלא נכון לה זה נפשית מורכב כל כך.

אני אשלים בסוף עם עצמי על כל חלקיי.

אני אוהבת את הילדה הזו,

ואני אוהבת את המבוגרת הזו,

ושתיהן ראויות לאהבה,

ושתיהן רוצות לאהוב.

אני אוהבת אתכן,

אני מצטערת - על כל הפעמים שאיני מאכילה אתכן כראוי, או לא נותנת לכן לנוח. על פעמים שלעגתי או הסתרתי מי מכן. על פעמים שהתביישתי, על פעמים שלא הקשבתי.

אנא סלחו לי.

תודה.