כל פעם שאני חושבת שהבנתי זה מתבלבל לי מחדש.
אני לא מרגישה טוב היום, וכנראה לא הכי מאוזנת, אין לי חום אבל שוקעת בהזיות מסוגים שונים. מסוג הימים שמעניין איך היו נראים אם הכלוב לא היה קיים.
בתוך ההזיות מנסה שוב לזקק לעצמי את עצמי,
ואת האחרים ששזורים בחיי.
ופתאום קוראת שולטות. אף פעם לא עניין אותי קודם.
ומוצאת את עצמי גם שם
מתחברת לקונספט
אבל לא מתחברת לכאב
ולא לאכזריות.
אני בכלוב מינואר. בדקתי את זה ממש לפני כמה דקות.
עשרה חודשים.
ועדיין לא מצליחה להבין מה קורה פה ועדיין לא מצליחה להבין למה אני פה.
וקצת יותר מבינה שאפשר להתחבר, גם אם את הכאב והאכזריות אני לא אוהבת.
בא לי מישהו שישחק לי בראש.
ואז בא לי מישהו לשחק לו בראש.
בינתיים זו רק אני,
לבד עם הראש שלי,
קצת בודד לי ככה אבל מצד שני...
אף אחד לא נכנס לשם עדיין.
טוב יש אחד...
אבל הוא לא מכאן,
והוא לא פנוי,
וכשאני אראה אותו מחר במשרד זה יהיה נחמד,
אבל זה לא ישנה את העובדה שכרגע אני לא יכולה לדבר איתו.
הפוסט הזה קיבל תפנית מפתיעה.
לא צפיתי את זה. רציתי להגיד משהו אחר אבל כנראה שזה המקום האמיתי שלי. מתחת לתילי תילים של מילים ומחשבות הוא נמצא.
שואל
מקשיב
לפעמים חתיכת חרא
לפעמים נסיך
לפעמים מסמן לי עם האצבע לבוא אליו
ואני נמסה
לפעמים מסמן לי עם האצבע לבוא אליו ואני כועסת ולא באה
ורק בפעם השנייה אני נמסה.
ולפני שלושה שבועות
אחרי שנה או יותר של ניתוק
המגע שלנו היה אש שיכלה להמיס קרחונים. ואפילו את אילו שבלב שלי.
אבל בעיקר בעיקר
לא מושג.
אם היה מושג,
האם זה עדיין היה קסום עד כדי כך?
וזו שליטה, בעיני.
ואם אני חושבת על זה מהצד שלו, זה לא כזה כיף להיות שולט.
זה שעות של להקשיב לחפירות שלי כדי להבין מה מניע אותי.
זה כל הפעמים שאני עושה לו את המוות כי אני צומי ואין לו זמן בשבילי.
זה כל הפעמים שאני אומרת לא, לא כי אני לא רוצה אלא כי אני יודעת שאם נזדיין בחדר מדרגות בעבודה זה יהרוג אותי נפשית. וגם הוא יודע את זה, אז הוא מוותר.
זה להיות באירוע של העבודה שגם אשתו רצתה לבוא, בסיטואציה המביכה הזו כי בתכלס.... היא מותק ויכולנו להיות חברות. ואיך אני עונה לשלום שלה, מצד אחד לא נעים לענות בנימוס כשלפני שבוע בעלך היה אצלי בדירה ומצד שני לא נעים לא לענות.....
כתבתי לה פעם כמה מילים. לא באמת נתתי לה, רק כאן בבלוג. זה כמה פוסטים למטה. אמרתי לה שכיף לה והוא אוהב אותה. מאוד. הוא לפעמים מתרגש קצת איתי אבל הוא חולה עליה. ועל הילדים ועל הבית שבנה לה. היא כתובה לו על היד בדיו שלא נמחקת. וזה קרה אחרי שכבר הכיר אותי. מעולם לא הייתה שאלה של לעזוב אותה. כשהוא התיישב על הרצפה לידי, ביקשתי שיעבור לצד השני. שנייה אחרי שנתת לי לגמור ושנייה לפני שאני ארד לך, לא בא לי לראות את הקעקוע המשפחתי שלך.
לא יודעת למה אני ככה מכורה לדמעות שיורדות לי עכשיו.
אפילו לא יודעת מה אני רוצה.
אני כבר לא נלחמת.
זה לא משהו שבשליטה שלי.
האם זו שליטה?.....
