פעם בשבוע אני משלמת 255 שקלים חדשים כדי לחפור למישהי שמאפשרת לי להיות אני, ויודעת לתת לי נקודות מבט שלא חשבתי עליהן.
אני מסמפטת אותה וחושבת שהיא נדירה וטובה מאוד במה שהיא עושה.
במצטבר בחודש אני משלמת 1020 שח, כי הפסיכיאטרית ששינתה את חיי לטובה (נדיר מאוד מאוד אבל מסתבר שקיימת כזו) אמרה שבמבנה הנפשי שלי זה חובה.
וכדי שפעם הבאה שאני אבוא כי אני לא יוצאת מהבית, לא מתלבשת, לא מטפלת בילדים, לא אוכלת/אוכלת בלי הפסקה, לא מפסיקה לבכות וסובלת מחרדות - אני אדע שלפחות מבחינת ההמלצה שלה הייתי בסדר (ואמן שלא תהיה פעם כזאת, ושאם תהיה היא עדיין תעבוד כי בכל זאת פנסיה וזה).
אבל היום.... היה מייאש.
אני חופרת על המנהלת שלי כבר מעל שנה. עוד מלפני שהייתה המנהלת שלי. כשרק נכנסה לחברה וסתם חשבתי שהיא בנאדם שלא נעים לי בחברתו ושמקצועית היא לא משהו.
והיום דיברתי על איזה כיף זה שהיא בחופשת לידה אבל החרדות מהחזרה הצפויה מתחילות לנקר.
כי היא חופרתתתתתתת!!!! אני לא יודעת איך היא מצליחה לעשות עבודה של שלושה אנשים ובו זמנית להיות מעורבת בכל רגע של העבודה שלי, אבל היא עושה את זה. היא יושבת לידי ובמשך שעות מכתיבה את הקצב וזה שוחק. כל כך שוחק. הסברתי למטפלת את הסיטואציה, שעם כל העבודה העצמית וכל המדיטציות אני מסוגלת להיות חזקה לזמן מסויים. אבל יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, יכולת העמידה שלי נשחקת. ואני מוצאת את עצמי עצובה, וחרדתית, ושותקת כשהיא בסביבה.
נראה לי שהשבת שקיבלתי את ההודעה שהיא ילדה הייתה הנשימה הכי חלקה שיכולתי לקחת. שק של בטון ירד מעלי.
והמטפלת? היא הסכימה איתי שזה קשה. שאלתי אז מה אפשר לעשות. היא ענתה שעם הרבה עבודה עצמית, זה יכול להיות טיפה יותר קל.
טיפה?????
אז מה אנחנו עושות כאן בדיוק????
ססססאמק