אחרי הסופה
"מאמינים שלסופות הוריקן נותנים בעיקר שמות של נשים, אבל החלוקה בין שמות גבריים ונשיים היא שווה, לפחות מאז 1979. שמעת פעם על הוריקן צ'ארלי, אדוני השופט? היה מחקר שטען שההוריקנים הנשיים סטטיסטית קטלניים יותר מ..."
"כבודו, הנאשמת תגיע לעניין בקרוב?"
"אני מצטער, גברת הריסון, אבל את צריכה לענות על השאלה"
"אני מגיעה לשם, כבודו. רק רציתי שתבינו משהו לגבי הגבר הזה, שאם היה עומד כאן עכשיו במקומי לבטח היה משכנע אתכם בחפותו תוך דקות ספורות. להוריקנים הקטלניים ביותר אין שמות, מבטלים אותם כדי שלא יקושרו לנצח עם הרס וחורבן. להוריקן שלי, עדיין יש שם"
"בערב המדובר הגעתי עם בעלי למסיבה. לא הייתי מעלה אפילו בסיוטים הכי גרועים שלי שהוא יהיה שם. יצאתי מזה, כבודו, אני כבר מזמן לא שם, אבל אני חייבת להדגיש שבזמנו הכול היה בהסכמה. המרתף, השרשראות, אפילו ההרעבה. זאת הייתה מערכת יחסים. אמנם בלתי רגילה, כזאת שגורמת לכם לצקצק בלשונכם כעת, אבל מזיזה לכם משהו בין הרגליים בו בזמן..."
"אדוני השופט! התנגדות!"
"סליחה, אעדן את המילים שלי כשאני מתארת איך הייתי אזוקה שנתיים במרתף של האיש הזה, כדי לא לערער את שלוות בית המשפט. באותו ערב הוא היה שם. ידעתי שהוא ראה אותי והעמדתי פנים שאני בסדר עם זה. אתה מבין, כבודו, הוא תמיד ראה אותי, גם כשהיה נועל אותי במרתף לשלושה ימים בלי אור או אוויר. היה כל כך חשוך, כבודו, אבל גם אני תמיד ראיתי אותו"
"חשבתי שהוא לא יבוא לדבר איתי. הוא ראה את בעלי, את הטבעת על האצבע, אולי אפילו את הבטן ההריונית הקטנה שבלטה מבעד לשמלה שלי. הרגשתי גאווה שהוא זוכה לראות את מה שבניתי מההריסות שהותיר. בהמשך יצאתי החוצה לעשן..."
"לעשן?"
"כן. אני בהיריון ומעשנת, אני לא עומדת למשפט על זה..."
"בתצהיר טענת שיצאת לנשום אוויר"
"יצאתי לעשן ולנשום אוויר. אתם באמת מחפשים כל דבר, הא?"
"תמשיכי, גברת הריסון, ותשתדלי להראות קצת יותר כבוד, את עושה נזק רק לעצמך"
"כן, כבודו, אני מתנצלת וברור שאני בסערת רגשות. ההורמונים, אתה יודע. בכל מקרה, יצאתי החוצה לעשן ולנשום את האוויר והעשן, ופתאום הוא היה לידי. הייתה לו ביד כוס משקה בהיר, אולי ויסקי. הוא עמד והסתכל עליי. הייתי עם הגב אליו והמשכתי לעשן, כאילו לא הבחנתי בו. הוא הניח את הכוס, ופתאום היד שלו הייתה על הירך שלי, מחליקה אל מתחת לשמלה. הייתי בהלם ולא הצלחתי לדבר. הוא המשיך פנימה וזה היה כל כך קר..."
"קר, גברת הריסון?"
"כן, כבודו. היה לו קרח ביד. הוא הזיז לי את התחתונים וליטף את הדגדגן שלי עם הקרח, מחדיר אותו לתוכי בעדינות, ומוציא בדיוק לפני שהקור הופך לקשה מנשוא. רציתי לומר משהו, אבל בעיקר רציתי שימשיך להכניס ולהוציא את הקרח. תראי כמה את חמה, הוא לחש לי, תמיד נמסת לי בידיים ככה..."
"אמממ... גברת הריסון, כדאי שנגיע לעיקר"
"כן, כבודו. אני רואה שהמושבעים מרגישים לא בנוח ורוצים כבר ללכת הביתה ולבדוק איך זה מרגיש להזדיין עם חתיכת קרח. וכן, היא (מצביעה לכיוון התובעת) מתנגדת בנחרצות למשפט האחרון"
"כבודו, הנאשמת מבזה את המעמד..."
"סליחה, שוב. איפה הייתי? אז הוא ממיס את הקרח, שמתחיל להיגמר, ואני מרגישה את האצבעות שלו בתוכי, מזיינות אותי, ומחכה שיגיד לי מתי"
"מתי, גברת הריסון?"
"מתי לגמור, כבודו. הוא תמיד אמר לי מתי. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ שם, וכשזה התקרב לא יכולתי שלא לצעוק. לא גמרתי כבר שנה וחצי, מאז שיצאתי מהמרתף ההוא"
"כבודו, הנאשמת מבזבזת את זמנו של בית המשפט ומשקרת במצח נחושה. כשנמצאה בהמשך הערב היא לא לבשה תחתונים"
"הורדתי אותם, אוף. הם נרטבו מכל הקרח והבורגנות המדומה שנזלה לי מבין הרגליים"
"גברת הריסון, בעלך שלף אקדח וירה במישהו ואת עומדת למשפט בחשד לסיוע לרצח, את מבינה את זה?"
"זאת לא אשמתו, הוא היה בטוח שאני בסכנה ורק ניסה להגן עליי"
"טוב, נראה לי ששמענו מספיק. זה ברור שהנאשמת לא הייתה מעורבת באופן אקטיבי במעשה, לפיכך בית המשפט קובע שהיא אינה אשמה. בית המשפט משוחרר"
-----------------------------------------------------------------------
"זה נגמר? את בסדר?"
"כן, בעלי הולך לכלא להרבה שנים. איך הכתף שלך?"
"מחלימה. אני מחכה לך, ניקיתי בשבילך את המרתף"
"הו, אדוני! הגיע הזמן עכשיו?
"כן, מתוקה שלי. תגמרי"
לפני 7 שנים. 9 בנובמבר 2017 בשעה 8:57