ברוך הבא לממלכה שלי

אתמול חבר שאל אותי בשיחה כבדה ורצינית שניהלנו,

האם הייתי מעוניינת להיות פחות יפה מכפי שאני,

זאת אומרת, לא אישה יפה במיוחד,

עניתי שכן,

הוא היה נורא מופתע מהתשובה ואמר לי,

אני מדבר על להיראות כמו **** או *** חברות שלך,

הוא טען שהן חמודות, גם זה בקושי..

אני אמרתי שלדעתי הן יותר מחמודות, ושכן לא הייתה לי בעיה,

הוא היה ממש מופתע..

האמת? שאני גם דיי בטוחה שהוא חושב שחירטטתי בכלל,

זה לא הרגיש לו אמין במיוחד, בוודאי שלא הגיוני..

חזרתי הביתה, ישבת איתי במרפסת ודיברנו ואמרתי לך שהוא שאל אותי שאלה כזאת,

הסתכלת עלי בהלם עוד לפני שבכלל סיימתי להסביר, ואמרת לי ״בחיים לא הייתי שואל שאלה כזאת,

כי אני יודע מה תהיה התשובה לזה״,

עניתי לך שלא כולם מכירים אותי כמוך,

ענית לי שאתה יודע שזאת יותר הקללה שלי מהברכה שלי,

והדבר היחידי שיכולתי אני לחשוב עליו בכל זה,

זה שמעולם לא באמת הסתכלתי על אף אחת עם רצון להיות יותר כמוה,

לא חשבתי על זה מעולם,

וזה הרגיש מוזר, מאוד מוזר פתאום להסתכל על חברה ולהגיד לעצמי וואלה כן… הייתי מוכנה קל!

מוזרה יותר הייתה התגובה שלו,

של מה?! אין מצב שתוותרי על כל היופי הזה בשביל להיות מישהי חמודה/מכוערת,

עניתי לו שדווקא יש..

שאף אחד לא באמת שאל אותי, אבל אם הייתה לי זכות הבחירה?

קל!

קללללל!

ראבק! הלוואי יכולתי להיות קצת פחות,

קצת… קצת יותר להשתלב, ולא להתבלט,

קצת פחות למשוך תשומת לב שאני לא מעוניינת בה ולא ביקשתי אותה,

קצת פחות.

יש ימים שלא בא לי לראות אף אחד, ושאף אחד לא יראה אותי,

בימים כאלה אני פשוט חובשת כובע שמכסה לפחות חצי פנים,

את החצי החשוב כמובן.