שבוע וחצי לפחות היא לא ראתה אותו למעט פעם חטופה,בן 14 ל16.
שבוע קשה, הרבה דברים קרו, בעבודה ובבית ובנוספ, הוא העניש אותה. נעלם.
השד ידע על מה כעס עליה הפעם, והיא כעסה. צרחה לקירות, ביקשה, דרשה, התחננה שיקרא לה שוב, לשוב.
ושוב רצות המחשבות על למה היא אוכלת את החרא הזה, למה היא מפנה את הלחי השנייה במקום להסתובב וללכת רחוק רחוק
היום היא החליטה שעכשיו היא קובעת שהעונש הזה נגמר, שלא משנה על מה.
היום זה כבר פיצוצ, געגועים, חוסר בתשומת לב, חרמנות, נזקקת. כל כך נזקקת ....
והיא נוסעת. נחושה. הלב על 170 והוא מסמס לה :"אני לא במשרד"
מבולבלת היא צועקת חזרה במסרון –לא אחזור עד שאראה אותך.
"אל תחזיר אותי הביתה" היא מתחננת במלמול שפתיים שבור וקלוש...
האוטובוס עוצר. תחנה אחרונה. והמחשבה אם לעלות על קו ההמשך אליו, דרומה או לחזור הביתה שוב, מובסת, המון, המון אנשים. כולם ממהרים לאנשהו. והיא מה? בוהה בקהל הסואן, היא נשברת. היא מתחילה להתפרק ככה, באמצע תחנה מרכזית מלאה שיכורים ועשן סיגריות. נזכרת כמה הצחיק אותה האיש בקופה לשירותים, והיא רצה זרקה שקל על הקופה כאגב ונכנסה לתא אחרון, כנראה שהכי מסריח גם עם דלת לא ננעלת אפילו כראוי, היא נפלה. על ריצפה מלאה שתן, רגלים של אחרים, דרכים של אחרים.
קרועה על הרצפה, בוכה ללא בקרה, היא בוכה את כאבה . היא בוכה על הכל. על כל שהיה השבוע שפירק אתה טיפה אחרי טיפה, ועוד קצת.... כועסת היא צועקת למסך הטלפון- שהיא לא יכולה יותר. והוא סימס "בבקשה אל תבכי..." שבורה על הרצפה. היא כותבת רועדת שיבטיח שהפעם שהוא באמת יבוא,.
ואנשים נכנסים לתאים אחרים, דורכים על דרכים של אחרים ומשתפים קצת משלהם.
הם צוחקים, מתכננים, מחכים, ממהרים. היא על הרצפה, מרגישה כל כך קטנה ושקופה.
חסרת חשיבות, כלי קיבול, זונה, טיפשה. תמיד אמרו לה שהיא טיפשה.
הוא יגיע הלילה. ככה הוא כתב, מאוחר מהרגיל. "הוא יגיע" הראש שלה צועק פקודה לגופ לחזור לנשום.
הוא יגיע. הוא יגיע הלילה.
