לא יוצא לאיש ולי להפגש בתדירות שהיינו רוצים, זה מתסכל ומעצבן אותי. אבל מצד שני, זה מעניק לי זמן. זמן לחשוב, לדמיין, להרגיש. הן כולן מתקבצות לאפיזודות של חלומות בהקיצ, בלילה של שיחות, משאלות לב ומגע שכבר היה. הנה כמה שמרגיש לי לשתפ:
Episode 1: הלכנו לישון אחרי לילה שבו העניק לי מתנות צבעוניות רבות. הוא נרדם מהר, מותיר אותי קשורה ברצועה לרגל המיטה כשהשליטה על אורך הרצועה נשארת קרובה לידו, מספיק אורך כדי לתת לי ברוב נדיבות, לישון על המיטה בתנוחה עוברית ליד הרגליים שלו. הרגל שלו נדחפת בין הרגליים שלי, מעיר אותי. כבר בוקר ולא שמתי לב. הוא משחרר קצת מאורך הרצועה וקורא לי לבוא אליו. אני מתקרבת אליו, איבר מינו מתוח והפנים שלי צמודות אליו. " רק להריח", הוא אמר. הריח שלי עליו, המיצים שלי. הוא שואל ויודע שאני רוצה להכניס אותו לפה. "עד הסופ ותמצצי חזק. לא לזוז". אני לא זזה, והוא עם האגן מזיין לי את פה. זה כואב ככה, להחזיק את שרירי הפה והלסת, אבל אני לא מעיזה לשחרר. "תתחנני שאגמור לך בפה", הוא אומר ואני.. מנסה לשחרר יבבות תחינה בלי להרפות את שרירי הלסת " את מוכנה?" הוא שואל אבל אני לא מספיקה לענות, זרם חם גולש במורד גרוני, כמעט מפספס את בלוטות הטעם שלי. כשהוא נפסק, אני משחררת את הפה, מלקקת אותו ומוצצת הכל. שלא תישאר אפ לא עליו טיפה אחת. הוא מניח את הראש שלי על הבטן שלו ומלטפ לי את הראש. "בוקר טוב יפה" הוא אומר ואני.. אני עכשיו שלמה.
Episode 2: צהריי יום, נוסעים לים. צידנית עם פירות קרים ושתיה, שמיכה וספר. מתארגנים על השמיכה מול המים, השמש נעימה והים, בניגוד אלינו, רגוע. הוא לא צריך להגיד לי מה לעשות, אני כבר יודעת לבד. ואני יושבת לצידו, חשופת חזה. כייפ לצחוק ולדבר קצת. אני אוהבת כשאנחנו מדברים. זה תמיד נותן לי עוד קצת ללמוד על צורת החשיבה, הערכים שלו וגם פשוט להנות משיחה מאתגרת אינטלקטואלית. אני צריכה לעצור שניה, לעכל את השיח שלו, לחשוב על התגובה שלי, לתת טיעון טיפה יותר טוב ושקול. עד שהוא רוצה לנוח. זה הסימן עבורי, להוציא את הספר. אני פותחת במקום שנעצרנו פעם שעברה וממשיכה להקריא לו. זה מאוד קשה להקריא ספר. כי מילים כל אחד יכול לקרוא בקול רם. אבל, לקרוא בצורה שתסחופ את המאזין שלך, לקרוא כאילו כבר קראתי את הספר לפני ואני יודעת בדיוק איך להגות כל מילה ובאיזו פרוזודיה. הוא נח, האיש. רגוע. ברקע נשמעים הגלים, השחפים והקול שלי שמסתנכרן לסוג של הרמוניה עם הטבע. בשבילו.
Episode 3: אני עומדת בכניסה למקום העבודה של האיש, השומר בכניסה שואל אותי למטרת ביקורי ואני עונה כי יש לי פגישה שתואמה מראש עם *** בעוד 20 דקות. השומר מבקש תעודת זהות לבדוק אישורי כניסה לבנין וחוזר עם הנחיות כיצד להגיע למשרד. כבר שיננתי אותן בעל פה, ערב לפני כשקיבלתי את אותן ההנחיות ממנו. בזמן שחיכיתי לו במשרד, החלפתי בגדים. מהחולצה המכופתרת והחצאית המחוייטת, לשמלה שהוא בחר לי. ללא תחתונים וחזייה. בזמן שאני מתארגנת אני מסתכלת על המשרד, על העיצוב שלו, על התמונות שבחר, על התעודות שתלויות על הקיר. שואבת עוד ידע על האיש שלי, עוד צד שלו שאני נחשפת אליו היום. מסיימת להתארגן ומחכה בדיוק כפי שביקש. הוא נכנס למשרד והתיישב לשולחן העבודה שלו. הוצאתי ידים ממקומי, מתחת לשולחן, לפתוח את רוכסן מכנסיו. איברו נשלפ החוצה לתוך הפה שלי. אני יודעת מה עושה לו טוב. חזק ועמוק. אפילו אם אני אקיא. אבל אסור לי לעשות רעשים, לא במשרד שלו באמצע היום. אז אני נחנקת בשקט. הוא מושך את כיסאו אחורה ומקים אותי מהשיער, מכופפ אותי לשולחן משרדו ומצמיד את צד פניי לשולחן. הוא בפנים. חדר אלי מאחור. קריאת הפתעה נחנקת מגרוני והיד השניה, זו שלא אוחזת בשערי, סותמת לי את הפה. קריאת ההפתעה הופכת לסדרת גניחות הנאה ככל שהקצב הבעילה שלו עולה. הוא נעצר ונוזל חם ממלא אותי. "תחליפי בגדים" הוא אומר. הוא עומד לפני דלת המשרד, מנשק אותי ברכות שמעלה בי רטט מחדש ושולח אותי הביתה. בעודי צועדת לצאת מהבניין לרכב, משתדלת לצעוד צעדים קטנים עם רגליים צמודות. הנוזל שלו נוטפ ממני לאיטו. יצאתי מהשער, השומר תקוע בתשבצ של סופ העיתון ואני נושמת לרווחה, מציצה מטה, ורואה 2 פסים של נוזל, אחד על כל רגל... זולגים עד קרסוליי.
יש עוד, יהיו עוד. כרגע, הן עוד שלי ורק שלי :)