בראש רצות מיליון מחשבות, אפ אחת לא נשארת להחליפ כמה מילות תובנה. הן טסות, מותירות אחריהן בעיקר רגשות, רמז לתוכנן. אלו רגשות קיצוניים. אם כבר שמחה, אז קיצונית כך שהאדמה נראת כאשליה כי ישנה תחושה של הליכה באוויר. אם כבר אכזבה, אז קיצונית. האדמה נהפכת לבטון כי ישנה התרסקות והיא כואבת נורא, הבטו מתהפכת וגוש מחנק עומד בגרון מסרב לצאת או להבלע. ואז בא הכעס, העיניים כבר לא רואות צבעוני, גם לא לבן. הכל שחור. המחשבות השאירו תחושה של זעם ותוקפנות ופשוט בא לשבור קירות.
רגע, נדלקת נורה בקצה האונה הפרה-פרונטלית. מהבהבת שם בחשכה, מרתיעה. נראה כאילו פעם ראשונה מהבהבת שם, אולי היא עבדה כל הזמן והשחור היה כהה מדי מכדי לראות. פליאה על קיומה, מאיטה את המחשבות, אפשר לגעת בהן, לנתח אותן, לראות באילו צבעים הן עטופות ומה יהיו התוצאות ואז מגיעה הבנה. צריך רגע לעצור, לנשום עמוק, לספור עד 10. פעמיים.
ושוב חוזרת תחושת האכזבה ומביאה איתה כאב קיצוני. הגוף כואב, האיברים הפנימיים כואבים וכמו סכינים דקירות בכל הגוף.
חוסר יכולת להכיל בפנים כמות ועוצמה כזו של רגשות, כאנרגיה שעצורה מלהתפוצצ. שבר בכלי הקיבול האנושי מתחיל להיווצר כשנאמרות מילים בקול. כמו "התאכזבתי", "מתגעגעת". הכל מתרסק, כלי שבור ומרוסק על הרצפה, הדמעות יורדות בלי הפסקה. אין שליטה. הן יורדות חרף כל ניסיון לעצור אותן. שום הוראה להפסיק לבכות לא תעזור להפסיק את הבכי המתפרץ.
הגוף זועק מכאב פיזי מקצוות השיער ועד לציפורניי הרגליים. הצורך במגע חם של ידים אחרות חמות, שמוצאות דרכן מליטוף השיער, להשענת הראש על כפתיים רחבות שמכילות את מה שקשה לבד, חיבוק חם וחונק , כזה שאי אפשר לנשום בו אבל לא רוצים לצאת ממנו. לרדת לרצפה בתנוחת עובר ולבכות בשקט. לדעת שיש שם מישהו ששומר, מקבל , אוסף ומעמיד מחדש, לוחש מילים חמות, מלטפות, מרגיעות ומנחמות.
