שקר הוא מסכה כל כך טובה לפעמים. כלומר, לאנשים שיודעים לשקר. כל כך טובה, שזה ממש נדבק ככה לפנים ונהיה... ובכן זה נהיה אני. או איזה שהוא אני. ולפעמים דמעה סוררת שמצליחה להשתחל בין המסכשקר לבין מה שמתערפל שם מתחתיה. זה שורף נורא אבל מתרגלים. או שלא. השקר ממלא כל מקום ואין אוויר ולבד. וכל הזמן מסתכלים לצדדים אם מישהו רואה. שמישהו לעזאזל יראה כבר.
להסיר את המסכה. בתנועת יד ככה מול כולם. לחשוף את הדבר הפגיע הזה שהיה שם כל הזמן הזה. (כאן יהיה ציור בהגדלה של האצבע השניה לוטפת תוך של צדפה). זה שאף אחד לא ראה ולא ידע ולא נחשף לאור השמש אז עכשיו הוא נצרב בקלות מכל הבל פה מכל נשימה. וכל מילה שלה דוקרת. ולעמוד ככה עם תוכי המעורטל. תראי, העולם לא עמד מלכת, תרגעי. זה רק את שמרגיש לך ערום נורא ככה. אבל מי שמביט בך מאחור יכול בקלות לחשוב שזו לא את.
(אני מלאה צלקות. חלקן רק מתחילות להחלים ואת חלקן אני אפילו לא מכירה ואולי חלק מהן מתהוות ממש כעת. לרגעים שהן נפערות ומאיימות לבלוע אותי.)