עדי ולירן התקלחו.
אני השתעשעתי במחשבה לחטט לעדי בסמרטפון ולמחוק את הסרטון.
ירדתי מהרעיון.
מסוכן מידי. בלילה עדיף.
לירן לבש את אותה ברמודה בהירה ממקודם. לא יכולת להביא מכנס נוסף יא מגעיל?..
עדי לבשה ג'ינס קצרצר גזור, וטי-שרט שלי.
'לא איכפת לך ששאלתי ממך חולצה, נכון מאמי?' היא שאלה
ואני רציתי לענות שכעקרון לא היה לי איכפת אלמלא היתה גוזרת קצת בפתח הצואר וגם קצת למטה כדי שיחשוף לה את הפופיק, וכדי שהחולצה תנזל מתחת לכתף בצורה סקסית כמו שעדי אוהבת.
את הטרוניה הזו שמרתי לעצמי ורק הנהנתי עם הראש - הנחתי, ובצדק, שהשאלה היתה רטורית לחלוטין.
ערכתי את השולחן. צלחת לה, צלחת ללירן. כוס לה, כוס ללירן. כוס יין לעדי וכוס יין ללירן. וכמובן סכו"ם. הרי בני תרבות אנחנו.
עדי סימנה לי לכיוון השקיות.
בראשונה, לחרדתי, היה בקבוק דום פריניון. בשניה בקבוק קוניאק.
על חשבוני אני מניח..
בשקית נוספת - ארוחת ערב זוגית מ-ל'אנטריקוט.
הגשתי להם.
הם הרימו 'לחיים' ועדי אמרה 'לחיי גבר אמיתי עם זין אמיתי ולא גמד עם איטרייה בין הרגליים...'
'מאמי אתה בטח רעב...׳ עדי פנתה אלי.
היא קמה והביאה קערה גדולה והניחה על הרצפה. מתחת לשולחן.
אזקה אותי שוב.
ושוב עם הידיים מאחורי הגב באותה תנוחה ישנה ולא ממש אהובה.
היא חתכה חתיכת סטייק מהמנה שלה, הכניסה לפה, לעסה, התכופפה, וירקה לקערה שעל הריצפה.
אח'כ עשתה אותו הדבר מהמנה של לירן, וירקה לקערה.
'ביף סטרוגונוף מאמי...' חייכה אלי. 'מקווה שאתה אוהב... '
והוסיפה 'בתיאבון מאמי'
לא ממש היה אפשר לפרש את הסיטואציה ביותר מידי אופנים.
ירדתי על ברכי, תחבתי את פרצופי לקערה והתחלתי לאכול, בלי ידיים.
כמו כלב.
עדי הכניסה את כף רגלה לקערה. אצבעות כף רגלה שיחקו בתערובת.
המשכתי לאכול מכפות רגליה.
'יש מלא מאמי... פשוט...אהמממ... הכרס שלך...' עדי המשיכה להשפיל אותי והוסיפה: 'אבל הקוניאק מעולה מאמי...'
היא לקחה לגימה עמוקה מכוס הקוניאק שלה ואז רוקנה את פיה לקערה שלי.
ולירן הוסיף: 'גם השמפניה סבבה' ומילא את הפה שלו בשמפניה ורוקן לי לקערה.
שניהם התפוצצו מצחוק
וכשחשבתי שמשפיל ומבזה מזה לא יכול להיות, הצטרפה גם כף הרגל היחפה, הגסה והדוחה של לירן לקערה.
השיחה בין לירן ועדי קלחה, הם צחקקו, החליפו חוויות מכל מיני בילויים ומסיבות ומזמוזים ועניינים, מפעם לפעם עדי התכופפה למתחת לשולחן וירקה לי לצלחת את מה שהיה לה בפה.
חוץ מזה הם לא התייחסו אלי.
כשהארוחה הסתיימה, שמעתי את הבשורות הכי טובות מזה זמן רב:
לירן הודיע שהוא חייב לזוז ועדי נפרדה ממנו עם עוד נשיקה ארוכה במיוחד על יד הדלת.
לירן שוב מישמש אותה בציצי ('מישמש'. מילה דוחה. אני יודע. אבל גם לירן דוחה...)
לפחות לא אולצתי שוב לנשק להם את כפות הרגליים .
לירן הלך.
ועדי? כרגיל, הפתיעה:
מיהרה לפנות את הכלים, שטפה אותם במהירות, פינתה את הצלחת מהרצפה, העבירה סמרטוט, ניקתה את השולחן, הדליקה נר, ערכה שוב והזמינה אותי לשבת לאכול...
'תכף אני מכינה לנו קפה...' היא אמרה. היא ליטפה אותי בעורף.
'אתה מתוק...' היא אמרה.
מתוק. בלי גמד. בלי איטריה.
'מה אתה אומר מאמי, איך לירן?...'
ועוד לפני שפתחתי את הפה לענות היא המשיכה:
'הוא בלתי נסבל, הא?.. פשוט טיפוס מעצבן...'
ושנינו פרצנו בצחוק...
'אבל מה לעשות מאמי, אני אוהבת להזדיין איתו, ויש לו זין...'
ואני המשכתי את המשפט: 'ולא איטרייה, הבנתי...'
וזה היה, הפעם, יותר מצחיק מאשר משפיל.
היא הושיטה לי יד ולקחה אותי למיטה והזדיינו.
ואחרי שהיא כיבתה את האור והתכרבלה בשמיכה היא אמרה: 'מאמי יש מגמת שיפור, יש לי עוד מה לאלף אותך אבל השתפרת...'
ואני שאלתי מה התוכניות למחר ואם בא לה לטייל ברובע הלטיני, או למונמרטר, או לסן-ז'רמן והיא פיהקה וענתה: 'מאמי מחר נשארים בחדר, מה לא הבנת, מחר אני מאלפת אותך...'
ולמרות שלפני כמה דקות סיימנו להזדיין הרגשתי התעוררות חדשה במפשעה שלי, אבל היא כבר נרדמה ואני החלטתי לחכות עד כמה דקות, להיכנס לסלולרי שלה, קלי קלות, למחוק את הסרטון המזורגג, ומחר שתאלף אותי כמה שהיא רוצה
