שהכול נעשה בדברו

ישבתי במשרד, המום, מושפל, ומובס.

מנסה להבין איך הגעתי למצב הזה.

שיר נכנסה לחדר.

'אלי, אני לא רוצה לראות אותך עוד פעם יושב סתם... אם אין לך איזו מטלה לעשות אני מבקשת שתעמוד בפינת החדר ותמתין עד שאקרא לך או אגיד לך מה לעשות...'

'תקשיבי שיר...' מלמלתי

אבל היא מיהרה לקטוע אותי.

'ועוד דבר אלי, אני לא מרגישה בנוח שאתה קורא לי 'שיר' - אני לא חברה שלך, אני הבוסית שלך... הייתי מעדיפה שתקרא לי מעכשיו גבירתי.. זה ברור?..'

'כן...' מלמלתי.

מייד חטפתי סטירה.

'כן גבירתי...'

שיר התיישבה בכסא שפעם היה שלי. היא חייכה.

'עכשיו אני רוצה שתרד על הברכיים...'

צייתתי.

'עכשיו אני רוצה שתחזור אחרי ותגיד: 'תודה לך גבירתי שרמסת אותי, השפלת אותי ודרכת עלי לפני כל החברה...'

חזרתי אחריה. מובס.

שיר ליטפה אותי שוב בראש. 

'עכשיו לך תכין לי קפה ואחכ תכין את האוטו להסיע אותי הביתה...'

משהו בישיבת רה-אירגון הזו הרגיש לי לא טוב.

ממתי יש אצלנו רה אירגון?...

וגם התברר לי ששיר זימנה את הישיבה הזו בשמי.

למה? היא כבר שבועות עושה כל מה שמתחשק לה ובשמה...

 

שיר התיישבה בראש השולחן.

אני לצידה.

 

באופן לא שיגרתי שיר ישבה בשקט וחיכתה.

הרגשתי שהעניין מסתכלות עלי. הבנתי שאני צריך לקום ולומר משהו. רק שלא ידעתי מה בדיוק...

נעמדתי 

'טוב חברים אז האמת ש...'

ואז שיר קמה: 'אלי שב בשקט. תדבר כשיבקשו ממך...'

התיישבתי המום.

חלק קטן מהאנשים בחדר זז באי נוחות. אחרים ניסו להבליע חיוכים.

ראיתי את מורן מכוח אדם, ואת מעיין מהמחלקה המשפטית. מה הן עושות פה בכלל?

 

שיר הוציאה שלט והפעילה מצגת על המסך.

היא שלפה דפים מתיקיה והושיטה לי.

'אלי, חלק...'

 

התמונה הראשונה במצגת - אני ושיר במשרד.

אני נראה זקן, מותש, עייף, אפור, רכון בכסא של שיר.

שיר עומדת מעלי - נראית רעננה, צעירה, חדה. 

בתמונה היא היתה בחצאית שחורה צמודה וחולצה לבנה מכופתרת, שיער אסוף בקפידה ונעלי עקב.

לא זכרתי את שיר לבושה ככה מעולם - הבנתי שהתמונה ערוכה.

 

שיר התחילה לדבר:

'חברים. אני פה בסהכ כמה שבועות אבל חשוב לי ליישר איתכם קו.

אלי שלנו... אה... סליחה... מר תבור...' (היא הדגישה בזלזול את ה-'מר תבור'. רחש של צחוק עבר בחדר)

מר תבור שלנו הוא מנכ'ל חלש, רופס ורכרוכי.

מפאת כבודו, או יותר נכון חוסר כבודו של תבור, אני לא אפרט איך מתנהל המשרד, רק אגיד לכם שאתם מוזמנם לעיין בדפים שלפניכם, ולראות את הנתונים.

אלי תבור הוא רכיכה מושפלת שמפסיד לכם הרבה כסף.

ואני? בזמן הקצר שאני מנהלת בפועל את העסקאות, את המשאים ומתנים - אני הכנסתי לכם יותר כסף מאשר בכל השנתיים הקודמות.

 

'שיר זה לא הוגן...' קמתי אינסטנקטבית ממקומי וצעקתי ביאוש.

 

שיר הסתובבה אלי. צעדה צעד קדימה ואז, פשוט העיפה לי סטירה מצלצלת.

היא חיכתה 3 שניות בהן אף אחד בחדר לא נשם.

הייתי המום ומושפל.

בזוית העין ראיתי את מורן ומעיין מצחקקות.

 

שיר התקרבה אלי עוד ודיברה בשקט אבל שכולם ישמעו.

'אלי, זו הפעם האחרונה שאתה קם ומדבר בלי אישור שלי. בפעם הבאה שזה יקרה אני אבקש מסרגיי מהאבטחה לזרוק אותך מפה החוצה. זה ברור?...'

הלם.

שיר הרימה את הקול: 'אלי אני שאלתי האם זה ברור כן או לא?...'

'כככ....ככן' מלמלתי.

'יפה' אמרה שיר והמשיכה.

'חברים, בהתאם לתקנון החברה, דרושים 51 אחוז מקולות בעלי המניות על מנת לשנות את המבנה הניהולי של החברה. אלי הוא בעל המניות העיקרי, יש לו 45 אחוז, אבל בחתימה שלכם פה אחד, אתם 55 אחוז, בעלי זכות להחליט החלטה שאני אתמנה למנכלית החברה במקום אלי'

היא שתקה.

'אני אעשה לכם הרבה כסף'.

'אני בעד' שמעתי בקצה החדר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

שיר חייכה: 'חברים, רגע, עוד דבר קטן..

החדר השתתק.

שיר נעמדה מאחורי:

'תראו, אני לא רוצה לזרוק את אלי לרחוב, בכל זאת, אדם מבוגר וסהכ די חמוד...' היא עשתה פאוזה וליטפה אותי בראש. באדנות, כמו שבעלים מלטף כלבלב קטן.

'אני מציעה, אם אף אחד לא מתנגד, שאלי יהיה העוזר האישי שלי מעכשיו....'

הקהל צחק.

שיר ליטפה אותי שוב בראש.

'אלי, אני מבקשת שתעביר ויש על המאפרות בפינת עישון, זה לא נראה טוב...'

שיר סגרה את הישיבה.

החל מתקרית ה-'כסא' - הדינמיקה במשרד השתנתה בצורה דרמטית.

גם למחרת שיר הגיעה לפני למשרד, וכשהגעתי אחריה, היא כבר היתה ממוקמת שוב בכסא המנהלים שלי, שתי רגליים על השולחן, מנהלת את כל העולם.

הפעם כבר לא העזתי להעיר לה ופשוט התמקמתי, נזוף וצייתן, בעמדה ה-'פשוטה' שהיתה פעם של העוזרת האישית שלי - שיר.

שיר התחילה 'לנהל' אותי בחדות ובבוטות.

'אני צריכה אותך ב-14:00 במצגת מול פרי. הכנתי לך הכל ברור ופשוט, אתה רק צריך להקריא נתונים...'

כשניסיתי לשאול אותה לגבי מסמך עם החתימה שלי עליו קיבלתי תשובה חדה: 'לא עכשיו אלי, זה מפריע...'

מה שמפתיע היה שההשתלטות המהירה שלו לא הפריע לי.

ונראה שזה לא מפריע לאף אחד.

שיר התחילה לנהל את הישיבות השבועיות.

היא התחילה להתיישב במקומי בראש השולחן, בכסא שלי, והמנהלים היו נכנסים ושואלים 'אוקי שיר מה על סדר היום כרגע...'

אף אחד כבר לא התייחס אלי או ספר אותי. לכולם היה ברור ששיר מנהלת את העניינים.

בוקר אחד הגעתי לפניה.

התיישבתי בכסא מנהלים שהיה פעם שלי.

זה הרגיש מוזר.

פתאום קלטתי שהכסא מנהלים כבר לא שלי.

הוא של שיר.

ואז היא נכנסה. היא לבשה ג'ינס שחור משופשף וחולצה לבנה גברית צמודה מכופתרת בתוך המכנסיים. היא עוד היתה עם משקפי שמש עליה וסיגריה ביד ונראתה כעוסה

היא קלטה אותי בכסא. היא לא אהבה.

'סליחה?...' ירתה 

'יש לך 3 שניות להזיז את הישבן שלך מהמקום שלי...'

'אה שיר... את יכולה לבקש את לא צריכה...'

אבל היא קטעה אותי: 'אני סופרת עד 3 אם אתה לא פה אני תופסת אותך בביצים וגוררת אותך מפה בכח...'

'שיר... לא צריך לדבר ככה אני לא...'

'אחד...' היא התחילה לספור והתקרבה אלי.

הסתכלתי על המבט שלה. קר. אכזרי. נחוש. 

לא ממש רציתי לבדוק אם היא מתכוונת 'לתפוס אותי בביצים ולגרור אותי בכוח...' 

החלטתי לוותר ועברתי, נזוף ומושפל, לעמדה השניה.

שיר נעמדה מולי. נרגעה מעט.

'אל תשכח את הישיבת רה-ארגון שיש לנו היום ב-10:00...'

וואלה שכחתי לגמרי. מה לעזאזאל היא זוממת? ניסיתי לשאול והיא חייכה חיוך קטן ואמרה: 'אתה עוד תראה...'

 

שיר היתה מטאור בשמי החברה.

היא היתה חדה, חריפה, אסרטריבית, והשתלטה על הכל במיומנות מפחידה.

ביום השני לעבודה היא הודיעה לי: 'ביטלתי לך את הפגישה עם ליפמן...'

'את עשית מה? שאלתי. חשבתי שאולי לא שמעתי טוב.

'אני לא שולחת אותך לפגישה הזו. אני שולחת במקום את ארבל. שישב, יקשיב, יתרשם, אחכ אני אנהל מו"מ על ההצעה שלהם. אתה סתם תתבזה שם גם ככה הם שולחים דרג ביניים, ביררתי...'

הייתי קצת בהלם. היא שולחת את ארבל? היא לא שולחת אותי? מי היא חושבת שהיא?...

אבל ההגיון הפשוט בדבריה היה נכון. איך לא חשבתי על זה קודם.

 

היא הוציאה מייל פנימי שכל התכתובת אלי מגיעה אליה.

היא התחילה לסנן לי חומר.

מהר מאד גיליתי שהיא חדה  מאד ומדוייקת מאד באבחנה בין עיקר ותפל.

 

בשבוע השלישי גיליתי שאנשים כבר לא מחפשים אותי אלא פונים אליה ישירות.

היא חותכת עניינים מהר, ונכון.

 

היא התחילה להגיע לישיבות, להשתתף בהן, להעיר הערות, תיקונים, תמיד חדה, תמיד בקיאה בעדכונים.

מהר מאד גיליתי שכשאחד השותפים לא בטוח לגבי נתון כלשהו הוא עוצר, תולה בה מבט ושואל: 'שיר, את בטוח יודעת אם הנתונים פה מדוייקים או שיש פה טעות...'

 

התחלתי לשמוע בחצי אוזן משפטים כמו: 'תסיים את זה ותאשר עם שיר שזה על הליינאפ לדצמבר....' או - 'אתה יכול לבדוק לי מול שיר עם יש התכנות מול האגף תקציבים?...'

היא המשיכה להסתובב בגופיות מנומרות, וכפכפים, אבל לאף אחד זה לא הפריע.

גם לי לא.

פתאום היה לי המון זמן פנוי בעבודה. היא חסמה את כל שיחות הספאם אלי, חתכה דברים עבורי במהירות וביעילות, סגרה עסקאות, ניהלה משאים ומתנים והכניסה המון המון כסף לחברה.

 

בשבוע השלישי הגעתי לעבודה מאוחר מעט מהרגיל.

שיר ישבה בכסא המנהלים היוקרתי שלי.

היא לבשה ג'ינס קצר גזור באמצע הירך וטישרט ורודה גזורה נופלת מעל הכתף.

היא התרווחה אחורה בכסא שלי עם שתי רגליים על השולחן ושוחחה בטלפון האישי שלה.

 

חציית גבול. חשבתי לעצמי.

נעמדתי מולה וסימנתי לה 'בבקשה לפנות לי את הכסא. עד פה...'

היא פשוט התעלמה ממני.

הרגשתי את כל הבטחון העצמי שלי נעלם.

'אה... שיר... אם לא איכפת לך, הכסא שלי...'

'מאמי חכה שנייה...' היא אמרה לסלולרי

שיר נעמדה אלי קרוב. יכולתי להריח את הריח שלה.

 

'יש שם עמדה נוספת, אתה לא חייב להיות דוקא פה....'

'כן מאמי נדבר בערב...'

היא סיימה את השיחה.

 

באתי לפתוח את הפה ולהגיד לה שנחצה פה גבול.

שאני עדיין המנכל.

אבל היא הקדימה אותי ובכל שקט אמרה: 'זו פעם אחרונה, אבל אחרונה, שאתה מפריע לי באמצע שיחה אישית. זה ברור?...'

ואני? מלמלתי 'כן' עם הראש ושקעתי בעבודה שלי

 

'מר תבור, העוזרת החדשה פה היא בדיוק נכנ...'

זה היה סרגיי מהאבטחה בכניסה, אבל דעתי הוסחה כשהדלת פשוט נפתחה, בלי לדפוק.

'תודה סרגיי' השבתי והרגשתי שהדם מתחיל לעלות לי לפנים.

אם יש משהו שאני שונא זה חוצפה.

ואני כבר מבין שהעוזרת הזו לא הולכת להיות פה הרבה זמן.

 

הסתכלתי בה בתדהמה.

מולי עמדה בחורה באמצע שנות העשרים. שחומה, שיער מתולתל אסוף בקוקו מעל הראש. חיוך קטן ומלא ביטחון.

ג'ינס דהוי, קרוע בברכיים ופרום בתחתיתו, טישרט לבנה צמודה שחשפה פירסינג קטן, חגורת עור שחורה עם אבזם מתכת כבד, נזם קטן באף.

קעקוע של נחש על הבטן שיורד לכיוון המפסעה ועוד אחד  על הזרוע, של בחורה מחזיקה שוט.

 

ואם לא די בהופעה ההזוייה הזו, היא גם לעסה מסטיק בקולניות.

 

האינסטינקט הראשוני שלי היה לומר לה להסתובב ולצאת החוצה.

בניגוד לרצוני המבט שלי ירד מהפירסינג בבטן, לג'ינס, ואז עלה חזרה.

קלטתי שהיא קולטת.

 

'אני שיר, מבינה שאתה אלי ואנחנו הולכים לעבוד ביחד...'

בהיתי בה בהלם ומלמלתי.

''קודם כל - אני לא 'אלי' בשבילך אלא מר תבור. שנית, אנחנו לא 'הולכים לעבוד ביחד' אלא את עובדת תחתי, ושלישית, הלבוש הזה... פחות מקובל פה בחברה, אז אם אפשר להבא ש...'

לתדהמי המוחלטת היא פשוט פוצצה בלון באגרסיביות, הרימה את ידה כדי להשתיק אותי ואז אמרה בנונשלניות

'אז קודם כל, מבחינתי אתה אלי, מר תבור אתה אולי אצל אישתך....

שנית, ככה אני מתלבשת וככה טוב לי, אם לא טוב לך אז יש לך בעייה אבל לפי המבטים שלך אתה נראה די מרוצה מאיך שאני נראית...

ושלישית, אנחנו עוד נראה מי פה בדיוק עובד תחת מי... יש מבין?...'

חייכה, פוצצה עוד בלון.

הרגשתי את הדם עולה לי לראש. מרוב הלם לא הצלחתי לענות.

'שאלתי, יש מבין?...' היא חזרה שוב, ואני, במקום להעיף אותה עשיתי 'כן' קטן עם הראש

'מעולה. אז יש סיכוי שנסתדר'

 

היא לקחה כסא, הפכה אותו כך שהמשענת שלו היתה מקדימה והתיישבה בפיסוק מולי.

'אז עכשיו יש לי כמה דברים שאני רוצה שתסביר לי על החברה...'

ופוצצה עוד בלון

'בוקר טוב בעל קטן' היא הכריזה.

מכל הכינויים שהשתמשה: עבד, כלבלב לבנבן, שפוט, שפחה, ביצ', אשפה, איכשהו 'בעל קטן' היה בעיני הכי מבזה והכי משפיל.

 

היא הוציאה שקית מהתיק שלה.

'מתנת יומולדת' היא הכריזה ושלפה מהשקית 3 קונדומים משומשים.

היא שלפה מהתיק כפית ובזהירות טיפטפה את תכולת הקונדום הראשון לכפית.

היא קירבה את הכפית לפה שלי.

'יש פה קונדום מכל זין אמיתי שקיבלתי השבוע... אולי אם תבלע את זה תהפוך לגבר...' היא גיחכה.

'פה גדול...' היא פקדה עלי 

'אתה צריך שאני גם אעשה לך אוירון...'?

הסתכלתי בה המום ונגעל.

פלאאאח. סטירה מצלצלת.

פתחתי את הפה והכפית הגדושה נכנסה אלי לפה.

ניסיתי לבלוע. באמת שניסיתי.

זה היה נורא וחלק נזל.

היא אספה עם האצבע את מה שטפטף לי על הסנטר ודחפה את זה לתוך הפה שלי.

היא לקחה את הקונדום השני ושפכה את תחולתו על כף הרגל שלה.

היא פקדה עלי לרדת על 4 וללקק את זה מהרגל שלה כמו כלב.

'שאף טיפה לא תלך לאיבוד, בעל קטן...'

בזמן שליקקתי את כף הרגל שלה מתכולת הקנדום היא ליטפה את ראשיי כמו שמלטפים כלבלב.

היא הוציאה קונדום שלישי.

'זה מנה מיוחדת.. אתה יודע מה מיוחד בה?...'

'מה שמיוחד בה, זה שעם הקונדום הזה זיינו אותי מאחורה....'

הפעם היא שפכה את תכולת הקונדום לתוך כף היד שלה והכריחה אותי ללקק את זה משם.

בעל כורחי התחלתי לדמיין את הסיטואציה. איך הוא עומד מאחוריה, מוריד לה את הג'ינס, את התחתונים, איך הראש שלה מוטה טיפה אחורה, השפה התחתונה קדימה, העיניים שלה נעצמות בהנאה...

בעל כורחי גיליתי שמתחיל לעמוד לי. היא תפסה לי את הזין ומעכה.

צרחתי.

'לא שכחנו משהו, בעל קטן?...'

וואלה.

'תודה...' מלמלתי.

פלאחחח. סטירה.

ירדתי על הברכיים. כמו שהיא אוהבת. נישקתי את הכפות רגליים שלי. נשיקה בכל כף רגל

'תודה מלכה שלי על המתנה...'

היא מילאה את הפה שלה ברוק ורוקנה הכל על הריצפה. ליקקתי את הריצפה מהרוק שלה.

זה היה טקס שהיא אהבה לעשות.

'הייתי משתינה עליך גם אבל אני צריכה להתארגן ולצאת.... על תחכה לי אני חוזרת מאוחר בעל קטן...

 

 

 

'שמע זה כסף מעולה...'

עמית אמר לי.

'תכלס, אם הייתי נראה כמוך ואם היה לי את האומץ הייתי הולך על זה...

תחשוב, 3-4 פעמים בחודש ואתה מסודר לכל החודש....'

 

ככה זה פחות או יותר התחיל ואני לקחתי את הטלפון ושמרתי אותו אצלי שבועיים ובסוף, אחרי עוד ראיון עבודה כושל: ('כרגע נראה שיש לנו המון מועמדים למישרה הזו..') שלחתי הודעת ווצטאפ למספר.

בתוך תוכי קיוויתי שאני נראה לא רציני למספר בצד השני. מי שולח הודעת ווצאפ? מי שרציני - מתקשר.

להפתעתי קיבלתי תשובה מהירה - מאיזה 'מאיר', ותיאמנו שיחה לאותו יום.

ציפיתי לאיזה ערס סליזי ועילג אבל ה-'מאיר' הזה דוקא נשמע יותר שילוב של קיבוצניק וחנון ממר'מ, פחות הטיפוס שחשובים עליו בתור אחד שמארגן קרבות היאבקות מחתרתיים.

 

על ה-'ספר לי קצת על עצמך...' עניתי די בלקוניות.

בן 27. עוסק ספורט. רץ. שוחה. משקולות. בעבר קצת קראטה, כדורגל....

בין עבודות כרגע, קצת לחוץ בכסף, אחרת בטח לא הייתי מעז לפנות, בלה בלה בלה...'

מאיר התעלם מחוסר הכבוד המופגן שלי למקצוע המכובד שלו. ביקש שאשלח תמונות ('כמה שיותר. הכל. בלי חולצה, עם חולצה, כל המרבה הרי זה משובח...) וקבענו להפגש.

 

מאיר פגש אותי בבית-קפה, ובזמן ששוחחנו הסתכלתי לכל הכיוונים וניסיתי לנחש האם האורחים האחרים בקפה מנחשים שיושב איתם מישהו שהולך להשתתף בקרבות האבקות חצי מבויימים.

מאיר הסביר לי בקצרה: 'אנחנו עושים כל מיני סוגים של קרבות. אני צריך אותך למה שנקרא mix wrestling'

אמרתי למאיר שאני לא מכיר מספיק סגנונות של אומנויות לחימה, בעיקר קראטה ומאיר צחק והסביר שהכוונה ב-mix זה שאני אמור להתאבק בבחורה...

השבתי באופן אינסטנקטיבי שאני ממש לא מתכוון להרביץ לבחורה וכל הרעיון נראה לי הזוי ומאיר רק פרץ בצחוק ואמר: 'תתפלא אבל זה בדיוק ההפך - אתה ממש לא הולך להרביץ לה אלא לחטוף ממנה כהוגן...'

שתקתי. 

מאיר פירש את השתיקה שלי כנראה כסקרנות והמשיך:

'שמע, יש לזה ביקוש מאד גדול. אני שוכר אולם מתנס, יכול להכניס בו 200 איש. עושה 3 הופעות בלילה, זה סהכ 600 איש. אני בדכ סולד-אאוט שעה אחרי שאני מתחיל לפרסם... ו... אני מבין שאתה למדת משחק ולא הכי הולך לך בתקופה האחרונה מבחינת פרנסה....'

מאיר השתהה. זה היה קצת מתחת לחגורה המשפט האחרון אבל לא הרגשתי איזשהו רוע בנימת דבריו. פשוט ציין עובדה. ועובדה נכונה.

מאיר המשיך: 'תסתכל על זה כסוג של משחק או הצגה או הופעה... נכון, לא בדיוק תפקיד מרכזי באותלו אבל... (מאיר שוב השתהה. כאילו חיכה לראות איך אני מתרשם מזה שהוא אמר 'אותלו'. כשראה שלא התרשמתי המשיך...) אבל הרבה יותר כסף...

 

***********

הסתכלתי על עצמי בראי המטונף ב-'חדר הלבשה' העלוב במתנ'ס.

אני פאקינג נראה טוב. גב רחב, בטן מוצקה, מה לעזאזאל אני עושה פה? עוד לא מאוחר לחמוק הביתה ולשכוח מכל העניין.

הרהור נוסף עבר בי על ה-3000 ש"ח שאני מקבל בסוף הערב עבור 3 סטים של 10-15 דקות נטו של עבודה לא מאד קשה.

התחלתי לשחזר שוב את ההנחיות שקיבלתי ממאיר. הן היו מאד כלליות: לא להרביץ לה חזק ('זה גם תכלס לטובתך - עדיף לך לא לעצבן אותה יותר מידי כדי שגם היא תצמד לתסריט...' ), אחרי 5 דקות בערך ואז לספוג בשקט 'עונשים'...

 

'הי אני מורן'

היא נכנסה לחדר. בלי לדפוק.

בגובה שלי. ג'ינס. טישרט אפורה גזורה בכתף. שתי קוקיות. קעקוע על הצואר. חמודה.

לעסה מסטיק.

 

'אתה יודע בבגדול מה הסקג'ואל של הקרב?...' היא שאלה וחייכה אלי.

'זה די פשוט' היא המשיכה בלי לחכות לתשובה.

אני מפרקת לך ת'צורה, זה השלב הראשון. אח'כ מגיע השלב השני שאני כאילו מכניעה אותך ואתה נכנע לי ורוצה לפרוש אבל כדי שאני אסכים אני משפילה אותך בכל מיני צורות שונות ומשונות ואז בסוף אני משתינה עליך. זה בבגדול, הקהל מת על זה פשוט, עושים את זה 3 פעמים - אני קצת מגוונת בין 3 המופעים כדי שלא יהיה לשנינו משעמם מידי - אבל הקטע של הלהשתין - זה אני לא מגוונת - זה ממש חשוב למאיר ותכלס יש כאלו שבאים רק בגלל זה... אבל שמע קטע, לפני כמה שבועות היה איזה מישהו, רמסתי לו את הצורה וכשבאתי להשתין עליו קלטתי שאין לי שתן. פשוט נאדה. אז הייתי לאלתר שם איזה 20 דקות של השפלות ותוך כדאי שתיתי מהבקבוק שלי ובסוף יצאו לי כמה טיפות דרדלה ותכלס הקהל קצת התבאס - בקיצור מאז אני מורידה איזה חצי ליטר לפני כל סשן...

חוץ מזה באמת שאין מה לך לדאוג - אני כבר עושה את זה איזה תקופה, בהתחלה הייתי מתלהבת יתר על המידה, בחור אחד אישפזתי באיכילוב לשבוע, אל תשאל, היה עם זה סיפור וגם הגיעו מהמשטרה לבית חולים, אבל עכשיו אני כבר די נרגעתי אז אל תדאג אני לא אשבור לך שום דבר, בקיצור יהיה מגניב... 

 

********************************

 

שני רמקולים מוגברים שידעו ימים טובים יותר התחילו לנגן את the eye of the tiger ואני ידעתי שזה האות שלי לעלות לבמה.

אני לבשתי מכנס ספורט קצר וחלוק מגוחך עם גולגלת שמאיר נתן לי ('שמור עליו אח, זה עובר אצלנו מאב לבן...) שאמור לרדת.

עליתי לזירה, קפצתי קצת במבוכה ותפחתי לעצמי על החזה ועל השרירים כמו שראיתי פעם בתוכניות האבקות.

מאיר, שהיה אמור להיות גם השופט בקרב וגם הכרוז הכריז בקול דרמטי למיקרופון:

גבבבבבבירותיי ורבותיייי, קבלו את רומסת הגברים, מפצחת האשכים, מכסחת הבנים - קבלו את האחת והיחידה - דומינננננה מווווווורןןןןןןןן

המוסיקה התחלפה לאיזשהו שיר ניינטיז של הספייס גירלז ומורן יצאה מהמלתחות לכיווני - 

היא לבשה ג'ינס קצרצר קרוע וגזור מעל הירכיים וגופיית חזייה שחורה קטנטונת. השיער הג'ינג'י שלה היה הפעם קלוע בשתי צמות. עכשיו ראיתי כמה הרגליים, הידיים, והכתפיים שלה חזקות ושריריות. ברור שהיא עושה הרבה סקווטים בחדר כושר....

 

המוסיקה פסקה.

 

'בלי מכות מתחת לחגורה, בלי נשיכות, בלי חניקות, שיהיה בהצלחה...'

מורן חייכה אלי. לחצנו ידיים. מאיר צלצל בפעמון.

לא ממש ידעתי מה לעשות. לתקוף אותה? להתגונן? להתחמק?

מורן לא ממש חיכתה להתלבטויות שלי. היא הניחה שתי ידיים על החזה שלי ודחפה אותי בכוח.

היא שמה רגל מאחורי ותוך שנייה לתחילת הקרב, הייתי שרוע כולי על המזרון, המום.

הקהל הריע.

'שימו לב לדומינה שלנו שכבר מעיפה את המתחרה שלה לקרשים...' שאג מאיר למיקרופון. מתברר שהוא גם פרשן, בנוסף לשופט, כרוז ומפיק.

מורן הניפה ידיים לקהל, שלהבה אותם. היא נעמדה מעלי בפיסוק בתנוחה משפילה ו-'עשתה שריר'.

היא הושיטה לי יד ומשכה אותי לעמידה.

זה היה משפיל מאד ה-'עזרה' הזו, אבל גם קצת מחרמן.

היא דחפה אותי שוב באותה צורה. הפעם בלי הרגל. עפתי אחורה אבל לא נפלתי. היא דחפה אותי בשלישית וברביעית עד שמצאתי את עצמי בפינה.

היא שלחה יד ותפסה לי בביצים. וביד השניה שלה העיפה לי סטירה. ואז עוד אחת בגב היד. ואז שלישית. ואז רביעית.

היא שחררה לי את הביצים ואז העיפה לי עוד שתי סטירות - אחת בכל יד.

הקהל הריע.

אני השתעלתי בחוסר אויר. מורן לא התמהממה.

היא שמה יד אחת בביצים שלי ויד שניה על הכתף, הכניסה את הכתף מתחת לחזה שלי והניפה אותי באויר.

במשך כמה שניות הייתי בסיטואציה הכי משפילה שהייתי בחיי: בחורה מרימה אותי באויר כמו שמרימים מוט משקולת בחדר כושר, שמה אותה על הכתפיים שלה, יורדת לתרגיל סקווט, עולה בחזרה, הקהל משתגע בהתלהבות, ואז זורקת אותי על המזרון.

(מאיר: 'והנה מורן שלנו מעיפה את הבחור כמו שק תפוחי אדמה...')

נשמתי בכבדות.

מורן נעמדה מעלי. כף הרגל היחפה שלה דרכה לי על הפרצוף.

היה לה ריח חריף של זיעה, ועכשיו גם ראיתי קעקוע של עכביש ממש על כף רגלה.

היא הצביעה על כף הרגל שלה. נישקתי. היא סטרה לי עם כף הרגל ואז הושיטה לי יד ו-'העמידה' אותי שוב....

היא התנפלה עלי.

המטירה עלי סטירות. החלטתי לשנות גישה. ניסיתי להתגונן. באופן אינסנקטיבי אפילו שלחתי לכיוונה אגרוף.

האגרוף שלי נבלם בקלות מעליבה, היא אפילו חייכה בזלזול. אבל זה הצליח לעצבן אותה.

היא החליטה לגוון, עזבה את הסטירות, והכניסה לי אגרוף סנוקרט לפרצוף. 

לא מאד חזק, אבל הצליחה להמם אותי.

(מאיר: 'אוווווווו מישהו פה חטף אחת היישר לפרצוף....)

מורן ניצלה את ההלם שלי ותפסה בתנועה מהירה ופראית את המכנסי ספורט שלי והורידה אותם. היא משכה אותם  למטה והשאירה אותי עירום כביום היוולדי.

הרגשתי קטן ומושפל.

מורן תפסה לי את הביצים בכף ידה. היא צלפה לי בזין עם שתי אצבעות. זה היה כואב ומשפיל.

מורן הסתובבה לקהל וסימנה לעברו עם שתי האצבעות שלה תנועה של  'קטן' והצביעה לכיוון הזין שלי...

הקהל גאה בצחוק ומאיר התפייט: 'שימו לב איך הדומינה משפילה את הבחור האומלל הזה שלא יודע מה לעשות עם עצמו'

מורן הניפה את היד שלה והפליקה לי בכח עם כף ידה הפתוחה על הישבן הימני שלי.

הרעש של הפליק שהפליקה לי צלצל כל-כך חזק שאין לי ספק ששמעו אותו מהדהד בקצה האולם.

היא הניפה את היד שוב והפליקה לי שוב, הפעם לפלח הישבן השני שלי.

התחת שלי בער, והייתי משוכנע שהוא בוער עכשיו.

 

מורן שלפה מתיק קטן שהיה על יד הבמה חלק תחתון של ביקיני בצבע ורוד.

היא הפילה אותי על הריצפה, רכבה עלי והלבישה לי את הביקיני.

היא הפכה אותי על הגב והתיישבה עלי. הג'ינס שלה על הבטן שלי, הירכיים שלי מרתקות את כפות הידיים שלי. ניסיתי להשתחרר אבל היא היתה חזקה כמו שור. היא פשוט ריתקה אותי בלי יכולת לזוז.

היא התחילה לסטור לי בקצב. פעם בימין. פעם בשמאל, פעם בשתי הידיים.

עכשיו היא התהפכה.

היא ישבה עם הגב אל הפרצוף שלי.

שכבתי חסר אונים, בביקיני ורוד, מסתכל על שרירי הגב והכתפיים המסותתים של מורן. כל המפסעה שלי פנוייה בפניה.

היא תפסה לי שוב את הביצים ומעכה.

צרחתי.

היא סימנה לי לעבור לתנוחה של כריעה על ארבע. היא ליטפה את הראש שלי כמו שמלטפים כלבלב, ואז משכה לי באוזן אחת, אחכ בשניה, ואז כיווצ'צ'ה לי את האף.

זה כבר לא ממש כאב ולא ממש היה האבקות, זה פשוט השפיל בטירוף.

מורן פתחה את הכפתור של הג'ינס ונתנה לו ליפול עלי. היא נשארה בחוטיני זעיר. הקהל היה משולהב בטירוף. הבנתי שמגיע עכשיו איזשהו טקס סיום קבוע שאמור לסיים את הקרב.

מורן הסתובבה כך שהישבן שלה היה מונח בתוך הפרצוף שלי. היא סימנה לי לנשק אותו.

נישקתי את הפתח הימני. היא סמנה שוב. הפעם לפלח השמאלי. נישקתי גם אותו.

היא נעמדה בפיסוק וסימנה לי לאמצע של הישבן שלה. לחור.

אם מישהו היה מספר לי יום קודם שאמצע את עצמי עירום, בזירת קרב, מנשק למישהו את החור של התחת הייתי ממליץ לו על אישפוז דחוף, אבל כן. נישקתי אותה גם שם.

היא קמה, נעמדה מעלי.

היא הסתובבה, הניפה את הרגל שלה, ובעטה לי בפרצוף.

עפתי אחורה, מתרסק סופית על הריצפה.

הקהל צרח באקסטזה. 

מורן נעמדה מעלי. עצמתי את העניים. למרות הרעש המחריש אוזניים הרגשתי שליו מאד. ידעתי שעוד מעט הסיבוב נגמר. שקרוב ל-200 אנשים ראו אותי מושפל ברמות מטורפות, והייתי די אדיש. במידה מסויימת אפילו נהניתי.

מורן כרעה ברך באיטיות

עצמתי עיניים.

כעבור כמה שניות זרם חם החל לשטוף לי את הפרצוף.

מורן השתינה עלי.

צילצול פעמון.

מאיר מכריז: 'קבלו אותה, את דוווווומיננננה מורן שלנו שמביסה ומשפילה את  היריב שלה, רומסת אותו ללא תנאי ומסמנת את הרכוש שלה בלהשתין עליו כמו תמיד...'

מוסיקה של הספייס-גרלס.

מורן עומדת מעלי, רוקדת לצלילי המוסיקה.

לובשת את המכנסיים ויורדת לחדר ההלבשה

 

***********************************

ישבתי בחדר הלבשה מוזנח של מתנס מטונף ושתיתי נס קפה-אבקה-של עלית-כמו של פעם בכוס קלקר חד פעמית, 

כרסמתי בחוסר חשק ופלה לא מאד טריה בטעם לימון

ובעיקר ניסיתי לעכל את החווייה ההזוייה שעברתי.

זה היה משפיל בצורה קטסטרופלית.

אבל היא חירמנה אותי בטירוף, המורן הזו...

פתאום קלטתי שעומד לי בתוך המכנס ספורט (אותו לבשתי בחזרה..).

הצצתי בשעון.

הדלת נפתחה, ואדים, אחד משני המאבטחים שמאיר שכר הציץ פנימה: 'מאיר אומר עוד 10 דקות מתחיל להכניס קהל בלאט. עוד משהו כמו חצי שעה מתחיל קרב שני בלאט...'

לא חיכה לתשובה. סגר את הדלת ונעלם.

הדלת נפתחה שוב. מורן נכנסה.

היא לבשה עדיין את הג'ינס הקצרצר מהבמה אבל שמה קפוצ'ון אפור מעל הגופיית חזייה...

'היי... באתי לקחת את הביקיני...' היא חייכה לעברי.

הסמקתי.

'אל תדאג...' היא המשיכה 'אני לא אשתין עלייך כשאנחנו לא על הבמה...'

היא מצאה את החוטיני

'לא בטוח שאשתמש בו בסשן השני, יכול להיות שבמקום זה אלביש לך חיתול.... נראה איך יזרום לי...'

שתיקה

'אז איך היה לך?..' היא שאלה.

שתקתי. ואז הדבר שעלה שיצא לי היה: 'איך היה לך?...'

היא התקרבה אלי עם הכיסא: 'סבבה לגמרי...'

פוצצה בלון עם המסטיק.

'אני ממש אוהבת את הקטע הזה של להשפיל... תכלס הייתי עושה את זה גם אם לא הייתי מקבלת 6000 ש"ח לערב (6000????? בת זונה!!!!)

'מה את עושה בחיים?...' שאלתי.

'אתה מתכוון כשאני לא בועטת לך בביצים ומעיפה לך סטירות?...' היא צחקה 'סטודנטית למדעי המחשב. שנה ג'. ירושליים. וחוץ מזה הרבה ספורט. טיפוס, נינג'ה, משקולות, לחימה משולבת.... ואתה?...'

'המממ... האמת שאני עכשיו בין עבודות, מחפש, ככה הגעתי ל... לפה..' עניתי נבוך

'וואלה. בקיצור מובטל כרגע. שמע, אם בא לך, אני מחפשת עבד קבוע, להשפיל אותו, להתעלל בו, שינקה לי את הבית, יבשל,יכבס.... '

היא פרצה בצחוק

'טוב תרגע, איך אתה מסמיק, אני צוחקת איתך, אבל אם אין לך תוכניות אחרי הסשן השלישי אתה מוזמן להזמין אותי לבירה'

הייתי קצת המום ובכל זאת יצא לי מהפה: 'אז קבענו לבירה לסוף הערב'

 

הדלת נפתחה, ארטיום, המאבטח השני הציץ ואמר: 'עוד מעט מתחילים בלאט'

מורן הורידה את הקפוצ'ון ונתנה לי נשיקה מרפרפת באויר

 

 

 

 

מאז שהתחיל הקטע של השליטה אצלה, שזה, ליטרלטי, בקטנה אחרי הדייט הראשון, ואז נמשך והתגבר, תמיד היה לי ברור שהיא לא בעניין של להכאיב פיזית.

היא אף פעם לא הראתה איזשהו עניין בהצלפות, כאב, או כל דבר דומה.

היא אהבה לשלוט.

מאד.

היא אהבה להשפיל, ועשתה את זה מצויין.

היא היתה יצירתית עד בלי די בלהשפיל.

היא גם אהבה להתעלל בי.

גם את זה היא ידעה לעשות מצויין.

ויצירתיות.

אבל ההתעללויות שלה היו תמיד מנטליות.

 

כן.

הייתי חוטף ממנה מפעם לפעם סטירת לחי מצלצלת.

היא אהבה לסטור לי.

וחזק.

אבל גם הסטירות היו יותר משפילות מאשר כואבות.

 

שבוע לפני היה הפרומו.

היא 'תפסה' אותי מציץ בסמרטפון.

היא אסרה עלי 'להיות' בסמרטפון בזמן שאני איתה.

כדי להציץ בו אני צריך לבקש רשות.

 

אז לפני שבוע הצצתי בסמרטפון, והיא ניגשה, לקחה אותו ממני בכוח ואז צבטה אותי בכוח בגב היד שלי.

הצביטה כאבה, והטלפון שלי נבלע בתוך הכיס האחורי של הג'ינס השחור שלה.

'אין סלולרי בשבוע הקרוב' היא זרקה לחלל האויר עונש, כאילו שאני איזה ילד קטן, פוצצה בלון במסטיק ואז צבטה אותי שוב ביד השניה.

 

אתמול היא נכנסה לחדר.

איכשהו היתה לי הרגשה ש-'משהו חדש מתחיל עכשיו'.

היא לבשה את הג'ינס הקצר הגזור שלה ואת הגופייה הירוקה.

היא היתה יחפה, השיער שלה אסוף בקוקו למעלה. 

וכרגיל - מסטיק בפה.

 

'יש סיבה למה הכלים בכיור?'

היא שאלה.

השפלתי מבט. לא היה טעם לתת תשובה או להתנצל.

 

'אתה תענש על זה...' היא אמרה.

ואז המשיכה: 'בחמש בעיטות לביצים...'

היא  פקדה עלי לעמוד מולה. בפיסוק.

היא הניפה את הרגל.

באופן אינסטנקטיבי בלמתי עם היד.

אבל לא היה צורך. היא לא בעטה.

רק בדקה אותי.

 

היא העיפה לי סטירה מצלצלת.

'תעיף ת'יד' היא פקדה.

היא קשרה לי את הידיים מאחורי הגב.

'עכשיו בתור עונש זה יהיו 10 בעיטות בביצים. ואני רוצה שתזחל על 4 לעברי ותתחנן שאבעט לך בהם, ובין בעיטה לבעיטה תרד על 4, תנשק לי את הרגלייים, תגיד לי תודה, ותתחנן לעוד...'

ואז באה הבעיטה הראשונה. בלי התראה. פשוט הרימה רגיל והכניסה לי אחת.

זה כאב.

הרגשתי שכל האויר יוצא לי מהריאות.

התקפלתי לשניים וצנחתי על הברכיים.

'אני מחכה' היא אמרה בקול קר.

ירדתי לעמדת זחילה ונישקתי לה את כפות הרגליים שלה ואמרתי.

'תודה מלכה שלי, אני מתחנן שתבעטי בי שוב..'

היא פקדה עלי לעבור לעמידה על 4 - דרכה לי על הראש עם רגל אחת, ביד אחת עשתה פוזה של 'עושה שריר' וביד שניה צילמה סלפי.

ואז באה הבעיטה השניה.

קצרה. אכזרית. משתקת.

הרגשתי את הדמעות מתחילות להיווצר לי בעיניים.

היא הגישה לי את כף היד שלה ואני נישקתי...

ואז באה הבעיטה השלישית. 

בהפתעה.

קרסתי על הריצפה והתחלתי לבכות.

היא פוצצה בלון במסטיק שלה. 

ועוד אחד.

היא נתנה לי בעיטה קלה בצלעות. סימנה לי להתהפך מהבטן לגב.

צייתתי.

היא נעמדה מעלי.

רגל אחת שלה על הביצים שלי, רגל שניה מעל הפרצוף שלי.

נישקתי את כף הרגל שלה.

הרגל השניה התרוממה ונחתה על הביצים.

צעקתי מכאב.

היא התכופפה.

נישקה אותי בפה, פיצצה בלון נוסף, הוציאה את המסטיק מהפה, הדביקה אותי על הפרצוף, אמרה: 'פעם הבאה נא לא להשאיר צלחות בכיור'

והלכה.

אני ידוע בתור אחד שאף פעם לא זוכר את החלומות שלו בבוקר כשהוא מתעורר.

נאדה.

כלום.

ודוקא את זה זכרתי לפרטי פרטים. הכל.

כשהתעוררתי חצי מבוהל חצי חרמן חצי המום (כן אני יודע, זה כבר 3 חצאים ושלם מורכב רק מ-2, אבל חלום שלי - אז זכותי..) לקח לי כמה שניות להבין שזה היה חלום ולא מציאות.

בחלום היה לנו ויכוח, שהפך לויכוח סוער. היא הרימה את הקול. וגם אני.

ואז היא העיפה לי סטירה.

בחלום.

 

ואז התעוררתי. 

היא כבר ישבה עם הלפטופ עם קפה וסיגריה.

'מה אתה נראה כזה נסער מאמי?...'

'סתם... חלום מוזר...'

'מה? עלי, מאמי?...'

'כן.. אפשר לומר...'

'נו ומה היה?.. ספר?..'

'לא בדיוק זוכר.. לא משנה...'

'שקרן... אתה זוכר מצויין. ספר ועכשיו...'

 

אז סיפרתי. הכל. איך רבנו, ואיך בחלום השיער שלה היה אסוף בקוקו מעל הראש, ואיך היא לבשה את החולצה הסגולה הגזורה בכתף ואת הג'ינס הקצרצר הגזור שלה, ואיך היא העיפה לי סטירה...

וכשסיפרתי לה על הסטירה פחדתי שהיא תזדעזע אבל בזוית הפה שלה היה חיוך קטן והיא רק אמרה: 'מאמי כדאי שתתחיל לציית למה שאני אומרת אם אתה לא רוצה שאני אתחיל להעיף לך סטירות כמו בחלום...'

היא נישקה אותי בפה ושלחה אותי להכין לה עוד קפה.

- 'מאמי אתה מוטרד מהשנייה שנכנסו...'

- 'הכל טוב עדי...'

- 'מאמי אתה ספר פתוח עבורי... ברור שאתה מוטרד...'

- 'אני בסדר, עדי. שחררי...'

- 'הייתי צריכה לקחת איתי את ישראלה ולא אותך, אתה לא אמפטי, מאמי...'

 

- 'אוף מאמי כמה זמן? הזוג הזה שנכנס עכשיו לא הגיע אחרינו מאמי? אני כבר לא בטוחה...'

- 'הם היו פה...'

- 'תגיד מאמי נראה לך שיש פה עוד זוג שהבחורה משתינה על בעלה?...'

- 'נו באמת עדי... את יכולה לפחות לא לצעוק את זה?...'

- מאמי, נראה לי השחורדינית שם עם ההוא עם הזקן הצרפתי, נראה לי היא משפילה אותו חבל"ז...

- 'עדי נו...'

- 'מאמי אני אומרת לך... השחורדינית קולגה... מאמי אתה בטוח לא רוצה לגלות לי ממה אתה מוטרד?...'

 

- 'מאמי הג'ינס הזה  בקושי נסגר עלי הבוקר... נראה לי שמתחילים לראות עלי...'

- 'עדי, אין מצב, לא בשבוע 14... את כוסית על עדיין ועוד לא רואים..'

- 'מאמי, גבר יכול לשקר, ג'ינס לא.  אני אומרת לך שהג'ינס הזה לפני שבועיים עוד נסגר ממש בקלות...'

- 'עדי, הג'ינס נראה עלייך מעולה, הבטן שלך עוד שטוחה לגמרי'

- 'מאמי, אני אעמיד לך את הזין גם כשתצא לי בטן?...'

- 'ברור עדי...'

 

- 'מאמי אני אומרת לך שהשחורדינית מורידה אותו על ארבע, בא לי ללכת ולהעיף לו סטירה ולראות מה יקרה... מה אתה אומר מאמי?

- 'ממש מצחיק...'

- 'אתה עדיין מוטרד. בא לי להפליק לך בטוסיק עד שתגלה לי...'

- 'יופי שאת שומרת על מצב רוח טוב...

- 'לבדיקת שיליה אני לוקחת את ישראלה, זהו החלטתי...'

 

- 'עדי תגידי...'

- 'מה מאמי שלי...'

- הוא בודאות ממני?...'

- 'אז צדקתי שאתה מוטרד!!!!!! אין, מאמי,  מכירה אותך כמו שאני מכירה את הג'ינס הזה שלי, ואני אומרת לך שהוא כבר לוחץ לי קצת...'

- 'את מתחמקת...'

- 'מאמי, במיליון אחוז. נשבעת לך. חישבתי מיליון פעם... נו נראה לך שהייתי מביאה לעולם ילד של לירן? או של עמית? או של יהלי?

- 'מי זה יהלי? פעם ראשונה אני שומע את השם הזה...'

- 'עזוב מאמי, טינדר, כבר הפסקתי עם השטויות האלו...'

- 'אנחנו נעשה בדיקת אבהות... על חשבונך. תתכונני. זה ים כסף...'

- 'מאמי קוראים לנו להכנס, תיכף תוכל לראות באולטרא-סאונד אם הבולבול שלו קטנצ'יק תדע שהוא שלך... אתה יודע שזה גנטי מאמי?...