'מר תבור, העוזרת החדשה פה היא בדיוק נכנ...'
זה היה סרגיי מהאבטחה בכניסה, אבל דעתי הוסחה כשהדלת פשוט נפתחה, בלי לדפוק.
'תודה סרגיי' השבתי והרגשתי שהדם מתחיל לעלות לי לפנים.
אם יש משהו שאני שונא זה חוצפה.
ואני כבר מבין שהעוזרת הזו לא הולכת להיות פה הרבה זמן.
הסתכלתי בה בתדהמה.
מולי עמדה בחורה באמצע שנות העשרים. שחומה, שיער מתולתל אסוף בקוקו מעל הראש. חיוך קטן ומלא ביטחון.
ג'ינס דהוי, קרוע בברכיים ופרום בתחתיתו, טישרט לבנה צמודה שחשפה פירסינג קטן, חגורת עור שחורה עם אבזם מתכת כבד, נזם קטן באף.
קעקוע של נחש על הבטן שיורד לכיוון המפסעה ועוד אחד על הזרוע, של בחורה מחזיקה שוט.
ואם לא די בהופעה ההזוייה הזו, היא גם לעסה מסטיק בקולניות.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לומר לה להסתובב ולצאת החוצה.
בניגוד לרצוני המבט שלי ירד מהפירסינג בבטן, לג'ינס, ואז עלה חזרה.
קלטתי שהיא קולטת.
'אני שיר, מבינה שאתה אלי ואנחנו הולכים לעבוד ביחד...'
בהיתי בה בהלם ומלמלתי.
''קודם כל - אני לא 'אלי' בשבילך אלא מר תבור. שנית, אנחנו לא 'הולכים לעבוד ביחד' אלא את עובדת תחתי, ושלישית, הלבוש הזה... פחות מקובל פה בחברה, אז אם אפשר להבא ש...'
לתדהמי המוחלטת היא פשוט פוצצה בלון באגרסיביות, הרימה את ידה כדי להשתיק אותי ואז אמרה בנונשלניות
'אז קודם כל, מבחינתי אתה אלי, מר תבור אתה אולי אצל אישתך....
שנית, ככה אני מתלבשת וככה טוב לי, אם לא טוב לך אז יש לך בעייה אבל לפי המבטים שלך אתה נראה די מרוצה מאיך שאני נראית...
ושלישית, אנחנו עוד נראה מי פה בדיוק עובד תחת מי... יש מבין?...'
חייכה, פוצצה עוד בלון.
הרגשתי את הדם עולה לי לראש. מרוב הלם לא הצלחתי לענות.
'שאלתי, יש מבין?...' היא חזרה שוב, ואני, במקום להעיף אותה עשיתי 'כן' קטן עם הראש
'מעולה. אז יש סיכוי שנסתדר'
היא לקחה כסא, הפכה אותו כך שהמשענת שלו היתה מקדימה והתיישבה בפיסוק מולי.
'אז עכשיו יש לי כמה דברים שאני רוצה שתסביר לי על החברה...'
ופוצצה עוד בלון