שיר היתה מטאור בשמי החברה.
היא היתה חדה, חריפה, אסרטריבית, והשתלטה על הכל במיומנות מפחידה.
ביום השני לעבודה היא הודיעה לי: 'ביטלתי לך את הפגישה עם ליפמן...'
'את עשית מה? שאלתי. חשבתי שאולי לא שמעתי טוב.
'אני לא שולחת אותך לפגישה הזו. אני שולחת במקום את ארבל. שישב, יקשיב, יתרשם, אחכ אני אנהל מו"מ על ההצעה שלהם. אתה סתם תתבזה שם גם ככה הם שולחים דרג ביניים, ביררתי...'
הייתי קצת בהלם. היא שולחת את ארבל? היא לא שולחת אותי? מי היא חושבת שהיא?...
אבל ההגיון הפשוט בדבריה היה נכון. איך לא חשבתי על זה קודם.
היא הוציאה מייל פנימי שכל התכתובת אלי מגיעה אליה.
היא התחילה לסנן לי חומר.
מהר מאד גיליתי שהיא חדה מאד ומדוייקת מאד באבחנה בין עיקר ותפל.
בשבוע השלישי גיליתי שאנשים כבר לא מחפשים אותי אלא פונים אליה ישירות.
היא חותכת עניינים מהר, ונכון.
היא התחילה להגיע לישיבות, להשתתף בהן, להעיר הערות, תיקונים, תמיד חדה, תמיד בקיאה בעדכונים.
מהר מאד גיליתי שכשאחד השותפים לא בטוח לגבי נתון כלשהו הוא עוצר, תולה בה מבט ושואל: 'שיר, את בטוח יודעת אם הנתונים פה מדוייקים או שיש פה טעות...'
התחלתי לשמוע בחצי אוזן משפטים כמו: 'תסיים את זה ותאשר עם שיר שזה על הליינאפ לדצמבר....' או - 'אתה יכול לבדוק לי מול שיר עם יש התכנות מול האגף תקציבים?...'
היא המשיכה להסתובב בגופיות מנומרות, וכפכפים, אבל לאף אחד זה לא הפריע.
גם לי לא.
פתאום היה לי המון זמן פנוי בעבודה. היא חסמה את כל שיחות הספאם אלי, חתכה דברים עבורי במהירות וביעילות, סגרה עסקאות, ניהלה משאים ומתנים והכניסה המון המון כסף לחברה.
בשבוע השלישי הגעתי לעבודה מאוחר מעט מהרגיל.
שיר ישבה בכסא המנהלים היוקרתי שלי.
היא לבשה ג'ינס קצר גזור באמצע הירך וטישרט ורודה גזורה נופלת מעל הכתף.
היא התרווחה אחורה בכסא שלי עם שתי רגליים על השולחן ושוחחה בטלפון האישי שלה.
חציית גבול. חשבתי לעצמי.
נעמדתי מולה וסימנתי לה 'בבקשה לפנות לי את הכסא. עד פה...'
היא פשוט התעלמה ממני.
הרגשתי את כל הבטחון העצמי שלי נעלם.
'אה... שיר... אם לא איכפת לך, הכסא שלי...'
'מאמי חכה שנייה...' היא אמרה לסלולרי
שיר נעמדה אלי קרוב. יכולתי להריח את הריח שלה.
'יש שם עמדה נוספת, אתה לא חייב להיות דוקא פה....'
'כן מאמי נדבר בערב...'
היא סיימה את השיחה.
באתי לפתוח את הפה ולהגיד לה שנחצה פה גבול.
שאני עדיין המנכל.
אבל היא הקדימה אותי ובכל שקט אמרה: 'זו פעם אחרונה, אבל אחרונה, שאתה מפריע לי באמצע שיחה אישית. זה ברור?...'
ואני? מלמלתי 'כן' עם הראש ושקעתי בעבודה שלי