החל מתקרית ה-'כסא' - הדינמיקה במשרד השתנתה בצורה דרמטית.
גם למחרת שיר הגיעה לפני למשרד, וכשהגעתי אחריה, היא כבר היתה ממוקמת שוב בכסא המנהלים שלי, שתי רגליים על השולחן, מנהלת את כל העולם.
הפעם כבר לא העזתי להעיר לה ופשוט התמקמתי, נזוף וצייתן, בעמדה ה-'פשוטה' שהיתה פעם של העוזרת האישית שלי - שיר.
שיר התחילה 'לנהל' אותי בחדות ובבוטות.
'אני צריכה אותך ב-14:00 במצגת מול פרי. הכנתי לך הכל ברור ופשוט, אתה רק צריך להקריא נתונים...'
כשניסיתי לשאול אותה לגבי מסמך עם החתימה שלי עליו קיבלתי תשובה חדה: 'לא עכשיו אלי, זה מפריע...'
מה שמפתיע היה שההשתלטות המהירה שלו לא הפריע לי.
ונראה שזה לא מפריע לאף אחד.
שיר התחילה לנהל את הישיבות השבועיות.
היא התחילה להתיישב במקומי בראש השולחן, בכסא שלי, והמנהלים היו נכנסים ושואלים 'אוקי שיר מה על סדר היום כרגע...'
אף אחד כבר לא התייחס אלי או ספר אותי. לכולם היה ברור ששיר מנהלת את העניינים.
בוקר אחד הגעתי לפניה.
התיישבתי בכסא מנהלים שהיה פעם שלי.
זה הרגיש מוזר.
פתאום קלטתי שהכסא מנהלים כבר לא שלי.
הוא של שיר.
ואז היא נכנסה. היא לבשה ג'ינס שחור משופשף וחולצה לבנה גברית צמודה מכופתרת בתוך המכנסיים. היא עוד היתה עם משקפי שמש עליה וסיגריה ביד ונראתה כעוסה
היא קלטה אותי בכסא. היא לא אהבה.
'סליחה?...' ירתה
'יש לך 3 שניות להזיז את הישבן שלך מהמקום שלי...'
'אה שיר... את יכולה לבקש את לא צריכה...'
אבל היא קטעה אותי: 'אני סופרת עד 3 אם אתה לא פה אני תופסת אותך בביצים וגוררת אותך מפה בכח...'
'שיר... לא צריך לדבר ככה אני לא...'
'אחד...' היא התחילה לספור והתקרבה אלי.
הסתכלתי על המבט שלה. קר. אכזרי. נחוש.
לא ממש רציתי לבדוק אם היא מתכוונת 'לתפוס אותי בביצים ולגרור אותי בכוח...'
החלטתי לוותר ועברתי, נזוף ומושפל, לעמדה השניה.
שיר נעמדה מולי. נרגעה מעט.
'אל תשכח את הישיבת רה-ארגון שיש לנו היום ב-10:00...'
וואלה שכחתי לגמרי. מה לעזאזאל היא זוממת? ניסיתי לשאול והיא חייכה חיוך קטן ואמרה: 'אתה עוד תראה...'