שהכול נעשה בדברו

עדי נרדמה.

הקשבתי לנשימות שלה. קצובות. רגועות. נינוחות.

ישנה על הצד עם הפנים אלי. 

הסלולרי שלה היה על השידה. מאחורי הגב שלה.

קלי קלות.

חיכיתי עוד דקה. ועוד אחת.

קמתי מהמיטה והקפתי אותה בשקט. 

מיהרתי לכבות את התאורה והסאונד בסלולרי שלה.

זכרתי שאין קוד ואין טביעת אצבע ואין כלום.

קלי קלות.

תוך 10 שניות אני חוזר לישון.

אפילו לא חששתי מהתגובה שלה שתגלה.

ידעתי, באיזשהו אופן, שהיא תעריך את זה.

את התיחכום. את התעוזה.

שזה 'במסגרת כללי המשחק'

פלא שהמוסד לא גייסו אותי.

תוך 2 שניות הייתי בספריית הסרטונים שלה.

היו שם בסהכ 8 סרטונים קצרים. 

אף אחד מהם הוא לא הסרט שאני צריך למחוק.

שיט. איפה זה לעזאזל...

ואז ראיתי סרטון אחד שהיה לו כותרת: 'גלעד'

לא יכולתי להתאפק. זה לא הסירטון שחיפשתי, והיא יכולה להתעורר בכל שנייה, אבל לא יכולתי להתאפק ונכנסתי לסרטון.

זה היה סרטון של 5 שניות של כתוביות רצות רקע תמונה אחת שלי, על ארבע, עם הג'ינס והתחתונים של עדי על הראש שלי,  והיה כתוב בו:

'מה חשבת מאמי? שהסרטון שלך יהיה פה?' 

ואז איור חמוד של אצבע משולשת..

פתאום שמתי לב שהנשימות הקצובות והנינוחות שלה נעלמו.

הסתובבתי אליה בבהלה.

עדי שכבה במיטה. ערה. רגועה. מתוקה. מחייכת.

'אל תדאג מאמי, הערוץ יוטיוב שלי פרטי לגמרי אתה יכול ללכת לישון ולהיות רגוע לגמרי עם הסרטון הזה....'