קפד ראשו
משחק פשוט.
שלא לומר פשטני.
שלא לומר פרימיטיבי.
שלא לומר משחק מטומטם שצריך להיות מאד מאד מסטול או שתוי או שניהם כדי למצוא בו איזשהי הנאה:
זה הלך ככה:
הבנות קשרו לי את העיניים במטפחת, סובבו אותי כמה סיבובים סביב עצמי ואז כשבקושי עמדתי על הרגליים מרוב סחרחורת מישהי קמה ומעיפה לי סטירה.
ואני צריך לנחש מי זו היתה.
הניחושים בנביחות:
נביחה אחת - עדי. שתי נביחות - ישראלה. שלוש - מיכל. ארבע נביחות - מורן.
כמובן שאין לי ממש דרך לדעת מי זו.
אם אני מנחש נכון הסוטרת 'מאבדת נקודה'.
אם אני טועה - הסוטרת מקבלת נקודה.
אם היא מצליחה להפיל אותי לריצפה עם הסטירה היא מקבלת 5 נקודות.
ממש התיחכום בהתגלמותו.
חטפתי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה.
עם כף היד, עם גב היד, גם וגם, בשתי ידיים בו זמנית, עם תנופה, בלי תנופה...
הניחושים שלי לרוב פספסו, אבל הבנות עפו על המשחק האדיוטי והתפוצצו מצחוק מכל סטירה, ניחוש, וטעות
אח'כ החליטו ש-'הראשונה שמפילה אותו לריצפה מנצחת...'
ומיד יד חזקה העיפה לי אחת מצלצלת והפילה אותי לקרשים...'
'וואו מיכלי איזה שטוזה יא אלופה...' הבנות התלהבו.
מיכל התיישבה לי על החזה, הורידה לי את המטפחת מהעיניים.
'זו לא שטוזה... זו לטמה...' מיכל הסבירה ומייד עברה להדגמה בזמן שהתחת שלה יושב לי על החזה.
'זו (סטירה מצלצלת עם תנופה...) שטוזה.
וזו (עוד סטירה. הפעם קצרה, מקרוב, עם שורש כף היד, פחות ויזואלית, הרבה יותר כואבת ומשפילה) לטמה... יש בנות?...'
אחכ קמה, פקדה: 'אשפה, פתח את הפה...'
פתחתי.
היא נעמדה מעלי, גדשה את פיה ברוק (בצורה די קולנית..), התרכזה, כיוונה לקליעה למטרה.
פספסה.
נמרח לי על כל הפרצוף.
היא ניסתה עם כף הרגל שלה לאסוף את הרוק ו-'לגרוף' את הריבאונד לתוך הפה שלי.
היא היתה קצת כבדה, ומאד שתויה, וכשהרימה את הרגל לעשות את זה מעדה ונחתה עלי.
עם הישבן שלי על הפרצוף.
הבנות שוב התפוצצו מצחוק, ומיכל אמרה: וואי אני תכף מ 'שתינה בתחתונים מרוב צחוק...'
ומייד הוסיפה: 'בואו נעשה קפד ראשו של השתנות על הביצ' הלבנבן?...'
'תגיד ביצ', אתיופית פעם השתינה לך לתוך הפה?...' היא שאלה אותי.
עדי הכריזה ש-'אף אחת חוץ ממני לא משתינה על בעלי המהמם והלבנבן לעתיד...'
ומיכל נראתה קצת לא מרוצה אבל אז ישראלה הציעה 'קפד ראשו יריקות'
והבנות התלהבו, קשרו לי שוב את העינים, השכיבו אותי על הריצפה, על הגב, והתחילו בתחרות קליעות שלי.
זה כבר היה אתגר הרבה יותר הוגן.
את הריח והטעם של עדי זיהיתי בקלות.
וגם את של מיכל היה קל לזהות - בגלל הסיגריות.
וישראלה, שלעסה מסטיק כל הערב גם היתה די קלה לזיהוי...
אח'כ הן החלו לאבד בי עניין, ופשוט קשקשו ופטפטו ועישנו ושתו כמויות אדירות של אלכוהול מהבר המוקפד והשווה מאד שלי , וככל ששתו יותר ככה פטפטו יותר בחופשיות, ואני התחלתי ללקט ולאסוף פרטי מידע על עדי ועל הבנות האחרות.
עדי ומיכל חברות ילדות מקריית גת. דתיות.
עדי מגיל מאד צעיר נמשכה ל-'דברים של בנים'.
היא היתה בחוג לכדורגל וקרעה שם לבנים את הצורה.
וגם בחוג קרב מגע במתנ'ס.
היא היתה כל-כך טובה ב-'להרביץ' עד שהעבירו אותה מהר מהקבוצה של הבנות לקבוצה של הבנים, ואחרי שבאימון הראשון היא פירקה לפרטנר שלה את הצורה והוא נזקק לתפרים - 'העיפו' אותה לקבוצה של הבנים שגדולים ממנה בשנתיים.
בקבוצה של ה-'גדולים' היא חטפה מכות בשבוע הראשון, אבל אחרי זה כיסחה גם להם את הצורה, ואף אחד לא הסכים להיות פרטנר שלה באימונים והמאמן נאלץ להפוך אותה ל-'עוזרת' שלו ולהתאמן איתה בעצמו.
בגיל 14 עדי ומיכל נשלחו לפנימיה דתית לבנות.
עדי לא הפסיקה 'לעשות צרות' בפנימייה: לעשן, לשתות אלכוהול, להשיג ג'ויינטים, לקלל, להבריז משיעורים - (וחמור מכך - מתפילות).
התחילה להתלבש 'לא צנוע' ו-'לא מכבד'.
זומנה לשימוע. העיפה סטירה למנהל ש-'רמז שהיא מתנהגת כמו פרוצה'.
עפה מהפנימייה.
עזבה לגמרי את הדת בכיתה יא' ומיכל חודשיים אחריה.
בגיל 17, שכרו ביחד דירה ברמת-גן.
עדי עשתה קורס מדריכי קרב מגע וקורס מדריכי כושר.
התחילה להדריך בחדר כושר הכי נחשב בתל-אביב.
מהר מאד הפכה שם לכוכבת, ולמדריכת ה-'אימונים אישיים' הכי מבוקשת במכון.
אחרי חודשיים כבר כמעט לא עבדה כ-'מדריכה כללית' אלא רק באימונים אישיים, ללקוחות קבועים ומעריצים ששילמו הרבה כסף.
הכינוי שלה בתור מדריכה בקרב המתאמנים והמדריכים היה 'הנאצית'.
זה, אבל, לא המעיט מהביקוש אליה.
להפך. זה רק הגביר.
אחד ממנהלי המשמרת התחיל לחזר אחריה במרץ.
בהתחלה בנימוס ועדינות. אח'כ בפחות נימוס ועדינות.
התחמקה פעם אחת ופעם שנייה ופעם שלישית.
החיזורים שלו התחילו לכלול 'איומים מרומזים' לגבי הורדת משמרות, והפסקת אימונים אישיים.
ערב אחד כשהיא והמנהל משמרת 'נשארו אחרונים לעשות סגירה' הוא נצמד אליה מאחור.
היא הרגישה ליטוף בציצי.
הוא הרגיש את עצמו עף על הריצפה, וחוטף משקולת של 2.5 קילו בביצים.
ב-22:30 בלילה, בתוך מכון כושר ריק בבניין תעשייתי ריק, עדי קשרה לו את הידיים והרגליים עם רצועות טי-רקס, חסמה לו את הפה, גררה אותו לתא השירותים, זרקה את הסלולרי שלו לאסלה, טבלה לו את הראש באסלה ואז ונעלה אותו ללילה בתא השירותים.
למחרת פוטרה.
היא מצאה עבודה בתור 'עוזרת מדריך' קרב מגע, ובמקביל פתחה חוגי 'כושר בדגש על קרב מגע' לילדים ונערים באיזור.
מהר מאד הפכה לאטרקציה והקבוצות שלה נהיה סולד-אאוט עם ביקוש מטורף, כולל לאימונים פרטיים אחד על אחד.
כל זה עוד לפני גיל 18.
בגיל 18 התגייסה.
סירבה להיות מדריכת כושר קרבי, ומדריכת קרב מגע.
התעקשה להיות מ'כית בנים.
מיכל לעומת זאת 'הצהירה', הלכה לשירות לאומי, הכירה מישהו, התחתנה איתו, ויש לה היום שני ילדים.
בבסיס טירונים היא הכירה את מורן -
מורן היתה כבר קצינה - מ"מית טירונים קשוחה במיוחד.
הן נחשבו צמד רעות, סדיסטיות, שעדיף לא ליפול להן לידיים.
הכיף שלהן היה לקבל טירונים כלל צה"ליים 'רצוי לבנבנים כאלו.. ממושקפים... עם מיליון פטורים רפואיים... מרעננה ורמת השרון שהולכים אח'כ ל-8200' - ו-'להתחיל לפתוח להם את התחת, להתעלל בהם, להשפיל אותם, לדרוך עליהם ולרמוס אותם...
עדי 'זכתה' ל-3 קבילות מחיילים על התעמרות, פקודות לא חוקיות, וטרטורים. מורן הצליחה להוציא אותה מזה.
בפעם הרביעית עדי העיפה סטירה לטירון שלה, ו-'הועברה' להיות מד"סית...
אחרי הצבא היא השלימה בגרויות, ניגשה לפסיכומטרי, קיבלה ציון 765 נרשמה ללימודי משפטים באוניברסיטת בר-אילן ושם היא הכירה את ישראלה.
עדי סיימה את התואר כמצטיינת דיקן, אבל לא הלכה לעשות סטאז' ולא ניגשה מעולם לבחינות הלישכה.
ישראלה, שבקושי 'גירדה' את התואר, הכל במועדי ב' ובציונים עוברים בקושי, מצאה מקום באחד המשרדים הגדולים בת"א בתחום יחסי אישות, נדל'ן והסכמי ממון והתגלתה כמטאור.
בגיל 25 היא פתחה משרד עצמאי משגשג.
מסתבר שמורן ברמנית בבר שאני הכי אוהב בתל-אביב ושאני נמצא בו לפחות פעמיים בשבוע ואיכשהו תמיד אני מפספס אותה..
ובסוף הבנות התעייפו ונפרדו מעדי, וליד הדלת ישראלה אמרה לעדי - 'טוב מאמי אני אהיה איתך בקשר ביומיים-שלושה הקרובים לגבי ההסכם ממון עם הביצ'
ועדי ניגשה אלי, מתנדנדת מרוב אלכוהול ושאלה אותי: 'היה לך כיף להכיר את החברות שלי מאמי?...'
ואני אמרתי לה שכן.
והאמת שלא ממש שיקרתי