שהכול נעשה בדברו

'מאמי' היא צעקה מהסלון בזמן שאני עבדתי מול המחשב בחדר עבודה 'מי זה החבוצילים?'

פאק.

מאיפה לעזאזאל היא יודעת על החבוצילים?...

החבוצילים היתה ה-'חבורה' שלי.

במלעייל.

חננות הייטק ובנות זוגם. 

היינו נפגשים מפעם לפעם, מעשנים ג'ונטיים ושותים אלכוהול יקר מאד, יוצאים לפאבים, הולכים לים, מטיילים בסופ'שים, רואים ליגת האלופות על מסכי ענק...

נו, חבורה, בקיצור

לקח לי שתי שניות לקלוט שהיא  בסמרטפון שלי.

כמו כל חבורה במלעיל, גם לחבוצילים היתה קבוצת ווצאפ.

זינקתי לסלון.

'למה את שואלת?...' שאלתי בחשדנות. 

היא קלטה את הזינוק המהיר מידי שלי ואת הלחץ.

חתולת הרחוב הריחה דם.

 -'כי הם נפגשים מחר בערב אצל עמית בפנטהאוז... מי זה עמית?...'

- 'סתם.. היה איתי פעם בממר'מ , עזבי נו... לא מתאים לי המפגש הזה בשבת..

- 'מאמי אני עוד אחשוד שאתה מתבייש בי... בכל מקרה מאוחר מידי, אישרתי בשמך הגעה...'

- 'תקשיבי עדי..'

- 'נו מאמי... גם הבטחתי בשמך שאתה מביא את החברה האתיופית החדשה שלך שהיא מהממת, סקסית, כוסית על והפכה אותך לשפוט ולסמרטוט ריצפה שלה...

- 'עדי, נו, תני לי בבקשה את הטלפון...'

- 'אויש נו מאמי אני צוחקת, לא באמת אמרתי שאתה שפוט שלי וסמרטוט ריצפה שלי. אל תדאג החברים הלבנבנים שלך ימותו עלי'

- 'עדי, את הסמרטפון... בבקשה'

עדי עשתה פרצוף רציני ועשתה חיקוי, לא רע בכלל יש לציין, שלי: 'עדי את הסמרטפון, אני לא צוחק עכשיו, אני גמד רציני עכשיו...' 

ואז הוסיפה, בקול הרגיל שלה:

come and get it beatch.

זינקתי לכיוון שלה והתנפלתי בפראות לכיוון היד שלה.

היא זזה בזמן והוסיפה לי דחיפונת קטנה בגב. 

מצאתי את עצמי על השטיח. 

היא הגישה לי את הסמרטפון אבל בשניה שניסיתי להוציא אותו מהיד שלה היא התחמקה שוב.

על הדרך החטיפה לי סטירה עם היד השנייה.

ניסיתי שוב.

הפעם היא לא התחמקה. פשוט החזיקה איתי ביחד ולא שחררה.

משכתי בכוח.

היא המשיכה להחזיק. לא זזה.

הפעלתי עוד כוח ועוד כוח. וכלום. לא הצלחתי לשחרר ממנה.

בסוף שחררה ואני עפתי אחורה.

הטלפון עף. ניסיתי להסתער לכיוון שלו.

היא היתה יותר זריזה והגיעה לפני.

היא פתחה את הכפתור והריצ'רץ' של הג'ינס שלה והכניסה את הטלפון מתחת לתחתונים שלה.

'מאמי זה יושב לי עכשיו על הכוס, אח'כ תוכל להסניף אותו. כמו שאתה אוהב'

ניסיתי שוב להסתער.

היא שוב התחמקה בקלילות, גלשה עם הרגל שלה קדימה אל בין הרגליים שלי.

איבדתי שיווי משקל ונפלתי שרוע, מותש וחסר אונים, על הגב.

עדי התיישבה לי על החזה בישיבה מזרחית.

-'מאמי, תודה שאני חכמה ממך, וגם חזקה ממך, ותמיד צעד לפנייך...'

- 'מודה עדי, רק תחזירי לי כבר את הטלפון...'

- 'תתחנני ביצ'..'

- 'נו עדי בבקשה אני מתחנן..'

- 'לא תקבל... לא מספיק טוב...'

עדי התקדמה עם הישבן שלה עוד קדימה על החזה שלי.

עכשיו המפשעה שלה היתה ממש על הצואר שלי מתחת לסנטר.

ניסיתי לשנות תנוחה כדי לנשום יותר בקלות ולא הצלחתי - הירכיים שלה נעלו לי את הזרועות.

היא קיפלה בזריזות את הלמטה של הג'ינס שלה בצד אחד של המכנס, לקחה עם היד שלה את הרגל שלה ודחפה את כף הרגל שלה לתוך הפה שלי.

היא דחפה את הכף רגל כל-כך עמוק ובאגרסיביות לתוך הפה שלי עמוק פנימה שהרגשתי שהיא תיכף נכנסת לי לגרון.

ביד השנייה היא סתמה לי את האף.

זה היה מלחיץ.

התחלתי להשתולל.

'מאמי אני סופרת עד 3 - בשלוש אתה נרגע ומפסיק להשתולל...'

צייתתי. נרגעתי.

כף הרגל של עדי יצאה מהפה שלי.

היד השניה שלה עזבה לי את הפה.

הישבן שלה 'התגלש' אחורה במורד החזה שלי ו-'שחרר' את הלחץ על הצואר.

נשמתי.

- 'מאמי... כל דבר שקורה פה אני מחליטה... כולל על הנשימות שלך... ואני החלטתי שהולכים למפגש של החצילוגרים...'

- 'זה חבוצילים עדי...' 

- 'חצילוגרים, חבוצילים, חבורת לבנבנים ממושקפים. כמו שאני אוהבת. יהיה כיף...'

היא שלפה את הסלולרי שלי

'מאמי נראה שבזמן שישבתי עליך הוא התגלש לי לאיזור של התחת, קיבלת להסניף שניים במחיר אחד...'

עדי קמה, ואני לפני שקמתי גם נישקתי לה את שתי כפות הרגליים.

נשיקה אחת בכל כף רגל.

היא לא ביקשה.

פשוט הרגשתי שאני חייב.

ראיתי על הפנים שלה חיוך.

זה לא היה החיוך המרושע שלה או חיוך המלכודת ההוא. 

סתם חיוך מרוצה.

- 'אה מאמי... התנדבתי בשמך להכין קיש למפגש חבוצילים, אצלכם הלבנבנים תמיד מביאים קישים למפגשים...'

- 'נו עדי באמת, מה קיש עכשיו, למה לא פשוט בקבוק יין וזהו?..'

- 'מאמי אל תדאג, אני אכין, אני אלופת עולם בקישים.... יש עוד מלא דברים שאתה לא יודע עלי...'