אוף אוף אוף ועוד פעם אוף!
הכל משתנה הכל זז קדימה. כולם מתקדמים וצועדים הלאה!
רק אצלי הכל קפוא! שום דבר לא זז, שום דבר לא משתנה!
שוב אני נכנסת למצב רוח מדוכא, שוב התקפות בכי!
אבל הפעם אין מול מי להוצא את הכל, אין שום כתף לבכות עליה, אין אף אחד שיהיה איתי. לא צריכה שיתנו לי פתרונות, לא צריכה שיעודדו אותי. פשוט מישהו שישב לידי ויקשיב. צריכה חיבוק בזמן שהדמעות זולגות. צריכה חיבוק ארוך ארוך וחזק, כזה שמעמיס על כל הסנסורים בגוף וגורם להם לעומס ואז הם קורסים ומשתתקים.
כבר הרבה זמן שלא היה לי פוסט פריקה כזה.
בד״כ הפוסטים שלי הם פריקה וכתיבה בשביל לעשות סדר בראש ובכל המחשבות המציפות, אבל פה זה פשוט פריקה תוך בכי!
נמאס לי לשמוע ״תני לזה עוד זמן״ נמאס לי לשמוע ״זה יבוא לבד״ נמאס לי לדרוך במקום ולחכות!
אני צריכה שמשהו יתחיל לזוז. אפילו אם זה לא הרבה, אפילו אם זה רק קצת.
אבל שיזוז כבר לכל הרוחות!!!
