הבלאגן בראש שלי..

תמיד הייתי, וכנראה אני גם תמיד אהיה.

שלו.

עם השנים אנחנו משתנים, מתפתחים, מתעדכנים, לפעמים גם לומדים משהו.  הסיטואציות משתנות ואנחנו שוב משתנים, יש אילוצים חדשים, צרכים חדשים, רצונות חדשים. גם הרגשות שלנו משתנים עם הזמן. לפעמים מתחזקים, לפעמים נחלשים, לפעמים פשוט מקבלים גוון אחר.

ככה זה בשבילי איתו. מאז שהכרתי אותו אי שם בשנת 2008 תמיד היו לי איזשהו קשר אליו ואיתו. משהו בי פשוט התחבר אליו. סוג הקשר ביננו השתנה כל כך הרבה פעמים אבל הוא תמיד היה. לתקופות זה היה נטו מקצועי, לתקופות זה היה ייעוץ ותמיכה, ותקופות אחרות זה היה הרבה מעבר. אבל תמיד היינו חברים, אפילו אם לפעמים רמות העצבים שלנו אחד על השני עלו. אפילו אם התאכזבנו, אפילו אם נפגענו. אבל מאז שהכרתי אותו הייתי שלו, גם כשלא ידעתי/הבנתי את זה עדיין. גם כשהייתי במערכות יחסים, חלק ממני תמיד היה שלו וביקש את האישור שלו.

אני חושבת שבמהלך כל השנים האלה היה רק שבוע אחד שהוא לא רצה לדבר איתי. אמרתי משהו ומבלי להתכוון פגעתי בו וכשהבנתי את זה לא הפסקתי לבכות עד שהוא דיבר איתי. המחשבה על זה שהוא נפגע... מ מ נ י...  זה היה נורא.

אתמול היה שוב סוג של משא ומתן. ככה אני קוראת לזה. אפילו שזה לא באמת, בעיקר כי אני ממש לא אוהבת את הרישמיות הזאת. אני מעדיפה שזה ישאר פשוט וזורם. הוא מקום המפלט שלי ואני לא יכולה שמקום המפלט שלי יהיה משהו רשמי ותחום בגבולות, חוקים ו״אסור ומותר״. 

סיפרתי לו על היום שעבר עלי עם האביר, זה מרגיש לי הכי טבעי שבעולם לשתף אותו ב״איך עבר עלי היום בעבודה״ אפילו שזה תמיד גם מרגיש לי מוזר כשאני מדברת איתו על האביר. אני אוהבת שאני יכולה לשבת סתם ככה מרוחה עליו על הספה ופשוט לדבר איתו ולספר לו דברים. 

טוב.. אני כבר יושבת יותר מדי זמן (הפרעות קשב וזה...)

בקיצור שורה תחתונה...

אני שלו.