השבוע ביליתי הרבה עם שתי חברות ממש טובות. כמה טובות?! כאלה שמספרים להן ה כ ל מדברים איתן על ה כ ל וגם חוטפים מהן על ה כ ל. ללא פילטרים.
אחרי לא מעט שיחות עלה גם נושא האמון. זה שאני לא סומכת על אנשים. שאפילו שלפעמים נדמה שאני נפתחת אני בעצם עדיין מחזיקה חלק מהקלפים קרוב לחזה ולא חושפת אותם. לפעמים אפילו קופץ לו איזשהו אינסטינקט הגנתי והתגובה שלי פתאומית ולא פרופורציונאלית או שגוייה לחלוטין כי אני פירשתי משהו לא נכון וניסיתי להגן על עצמי.
אני לא חושבת שהבנתי עד כמה אני אני לא סומכת על אף אחד עד שתיארתי סיטואציה שאני הבנתי שהיא לא תקינה אבל רק אחרי שיקוף של החברות שלי הבנתי עד כמה באמת היא לא תקינה, במיוחד אם התגובה הזו הייתה מול מישהו שאני מחשיבה כאחד משני האנשים היחידים בעולם שאני עוד איכשהו סומכת עליהם.
אני מבינה שיש לי חור בחיים שלי, יש חלל עצום שאני לא דואגת למלא, או אם כבר אני דואגת למלא אותו באופן זמני, אני עושה זאת בצורה לא בריאה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני מעדיפה להשאיר את המצב ככה ולהנות ממה שיש לי, כי את האנרגיות שצריך להוציא בשביל למלא את החלל הזה בצורה תקינה אני מעדיפה לשמור לתהליך המתיש שאני עוברת. במיוחד עכשיו כשהמחלה שלי חזרה.
זה לא שקר. אני לא משקרת לעצמי. אבל זו גם לא כל האמת, אפילו לא מתקרב לחצי ממנה.
האמת היא שאני מפחדת. ממה?! מהרבה דברים.
במהלך החיים למדתי להסתיר את הצרכים שלי, לא לשתף את הסביבה בכל מה שבאמת עובר עלי. לבטל את הצרכים שלי על מנת להתאים את עצמי לסביבה ואולי ככה להיות "שייכת". מסתבר שאני עושה את זה אפילו לגבי המחלה שלי מול האביר (שאני סומכת עליו) והבנות שטפו אותי על זה לא מעט השבוע. הן כועסות עלי שאני לא מספרת לו כל מה שאני מרגישה, לא משקפת לו באמת עד כמה אני סובלת ולא מעדכנת אותו על כל התסמינים שלי, אלא אם כם הוא שואל לשלומי (אז אני עונה בכנות) אבל אף פעם לא אני זו שיוזמת את העדכון. הן טוענות שאני יכולה להיות נכס עצום עבורו ועבור המחקרים שהוא מנהל על המחלה. ביומיום הוא פוגש ומטפל בנשים אבל הוא לא בקשר הדוק איתן ומשוחח איתן בתכיפות כמו שזה איתי. אצלי הוא יכול לראות את הדברים ב LIVE הוא עובד איתי, מכיר את אורח החיים שלי ואת היכולות שלי בצורה טובה יותר מאשר נשים אחרות והוא יכול לעשות הקשרים שיכולים להשפיע על המחקר.
אני עדיין טוענת שמבחינתי זה מרגיש שאילו אני אציק לו אם אני אספר לו כל דבר וכל תסמין שצץ. אני במילא משתדלת כמה שאפשר שלא לתת לזה להשפיע לי יותר מדי על סדר היום ובטח שלא על העבודה. וממילא בגלל כל התהליך שאני עוברת כרגע לא ניתן לטפל במחלה. אז בשביל מה.
האביר מכיר את שתי החברות האלה וסיפרתי לו שהן כועסות עלי ולמה (לגבי התאוריה שלהן על המחקרים לא סיפרתי). בהתחלה הוא עשה פרצוף מופתע, איך זה שאני מסתירה ממנו דברים. אבל אחרי שהסברתי, הוא הסכים איתי שזה באמת לא יכול לעזור לי יותר מדי.
כמו שאני מכירה אותו, יש לי הרגשה שבתקופה הקרובה הוא ישאל יותר לשלומי.
אז שוב, אני לא מספרת/משתפת, אפילו אם זה מישהו שאני סומכת עליו, כי אני לא רוצה להציק, אני לא רוצה להיות נטל. אני רוצה שיראו אותי כמישהי חזקה, בלי הרבה פגמים, בלי הרבה בעיות. איכשהו, לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מרגישה שזה לא מספיק. שאני לא מספיקה. לא מספיק טובה.
אני תוהה אם יבוא יום שאני ארגיש אחרת. שאני אוכל לשחרר ופשוט להיות. להנות מכל דבר קטן. שאוכל להאמין שמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי
לא להיות מופתעת כשמישהו מציע לי עזרה או באמת עוזר לי, להסכים לקבל את העזרה מבלי להרגיש שזה מקטין אותי.
שאוכל להנות כשמישהו מנשק את הגוף שלי מבלי לחשוב על צורת הגוף שלי. על הצלקות החיצוניות ועל אלה הפנימיות. מבלי לחשוב שאני פגומה.
אבל למה אני הולכת כל כך רחוק.. אני הרי לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי. בשנה וחצי האחרונות לא הייתה לי אינטימיות עם אף אחד. אף אחד לא באמת ראה אותי. אף אחד לא ראה את הגוף שלי במלואו, לא נגע בו ולא עינג אותו. ובפעמים הבודדות שכבר הצלחתי להיפתח ולהרשות לעצמי לנסות, להרשות לעצמי לבקש משהו עבור עצמי ולא רק לענג את הצד השני, איכשהו, אחרי רמזים שאולי הובנו ואולי לא, הצלחתי ואמרתי בקול מה אני רוצה. אבל גם אז.. לא קיבלתי את מה שביקשתי. את מה שרציתי. את מה שאני צריכה.
אז שוב אני מגיעה לאותה מסכנה.. בשביל מה לבזבז את האנרגיות שלי? בשביל מה לטרוח ולרצות דברים לעצמי? ויותר מזה.. בשביל מה לבקש את הדברים שאני רוצה? הרי לאף אחד לא באמת אכפת מה אני רוצה אלא אם כן יוצא לו מזה משהו..
אז נכון, זה לא מקום בריא להיות בו. אבל נמאס לי להתאכזב כל הזמן. מעדיפה להישאר סגורה מאשר להתאכזב.
אם יבוא היום שבו מישהו ידאג לי מבלי שאני אבקש, אני רוצה להאמין שאני אצליח לקבל זאת בברכה וללא חשדות, אפילו שסביר להניח שאני תמיד אחכה לבקשה לתמורה כלשהי. מאמינה שהחומות יתחילו לרדת רק מול מישהו שיוכיח שאני באמת חשובה ושהוא רוצה בטובתי. אם למעשים קשה לי להאמין אז מה הפלא שמילים כבר לא מספיקות לי.
אז הגיע הזמן להפסיק להתנהג כמו נסיכה מפונקת ולהתחיל להתנהג בהתנהגות רשמית כיאה לנסיכה אצילית. לא לחשוף רגשות, לא לדרוש יותר מדי ולא לחשוף חולשות.
עד שיגיע הנסיך.
