התקופה האחרונה שלי מאופיינת בהרבה עליות וירידות. ההורמונים משגעים לי לא רק את הגוף אלא גם את המוח. ובגלל שהמוח שלי מלכתחילה לא המקום הכי שקט בעולם.. איזה כיף.
יכולה יום אחד להתעורר במצב רוח הכי טוב בעולם ותוך שנייה מתהפכת לעצבים נוראיים או לבכי ללא שליטה על שטויות (אין יום לאחרונה ללא דמעות) . ומנגד, יכולה לקום בתחושה הכי פסימית בעולם ומשהו קטן ושטותי פתאום ירים אותי באויר וישנה לי את כל היום (תמיד אמרתי שזה הדברים הקטנים שעושים את ההבדל).
אני כל הזמן מחפשת את הדברים הטובים שירימו אותי ויעודדו אותי, אבל משתדלת לקבל בהבנה גם את הנפילות, משתדלת להבין שהגיעה נפילה ולפרוק אותה כדי שאוכל להמשיך. פה זה מקום מעולה בשבילי. אבל פורקת לפה ממש מעט, כי בתוך כל הטירוף לא מצליחה להגיע לזה, וכשמגיעה לזה כבר לא תמיד הטירוף שרציתי לכתוב עליו מקודם כבר תקף, אז פשוט מוציאה מה שיש. לפעמים זה משהו טוב, לפעמים לא. אבל מוציאה. חייבת להוציא כדי לפנות מקום, לסיים את הנפילה ולהתחיל לטפס חזקה למעלה.
מנסה כל הזמן לעבוד על עצמי, לשפר את עצמי. שמתי לב שבכל פעם שכותבת או מדברת זה מקלף ממני עוד שכבה, בכל פעם שכותבת על ייאוש מרגישה אחר כך יותר שלווה, יותר פתוחה ללמידה ולצמיחה. אולי אני צריכה לכתוב יותר, אולי אני צריכה לדבר יותר. מרגישה שזה עוזר. עוזר לנקות את הראש הבטן והלב. ו.. וואלה, עוזר לי להמשיך להיפתח, רק שעכשיו למדתי מי האנשים שאני יכולה להיפתח מולם ושמחה להגיד שהמספר עלה מ2 ל 4.💛
אני יודעת שזה שונה לחלוטין מהשורות האחרונות של הפוסט הקודם אבל.. לצערי זה משהו שמאוד מאפיין כרגע את החיים שלי. הניגודים האלה. העליות והירידות האלה. רכבת ההרים המטורפת הזו.🎢
כמו כותרת הבלוג שלי.. זה הבלאגן בראש שלי. אם פעם זה היה עומס רגשי עם הרבה צרות בחיים וניסיון לתת כיוון לחיים, היום יש כיוון ברור, יש מטרה, אבל גם יש טירוף הורמונאלי. יאיי 😒
לאנשים החשובים בחיים שלי אני מזכירה כל פעם להיות סבלניים, לא לשפוט ולא לבקר, לצערי אני גם פגעתי כבר בכמה בגלל יציאות שלא במקום בהתקף עצבים. אני משתדלת. באמת משתדלת. אפילו כבר הספקתי להצטייד בכדורי הרגעה (הומאופתיים.. זה מותר). 💊
יאללה יום חדש שבוע חדש.
הולכת לנסות להרים את עצמי ולהיות אופטימית.🧘🏻♀️
איזה "כיף" שאצלי אף פעם לא משעמם.
אבל..
אפשר שבוע אחד משעמם?!
שיהיה שבוע טוב. 🦄
