חודשיים שלא כתבתי.
חודשיים שלמים עמוסים בהתרחשויות לטוב ולרע.
חודשיים קשים, פיזית ונפשית. אנשים שמאכזבים ואנשים שהתגובות שלהם היו כל כך לא הולמות עד שבאמת כבר לא ידעתי איך להגיב.
אלה היו חודשיים בהם סבלתי משלל תופעות שהלכו והחמירו, אך מהרגע בו עלו על הסיבה.. תוך יום וחצי כל התופעות חלפו.
אבל בחודשיים האלה הבנתי שיש בחיים שלי גם לא מעט אנשים שבאמת אכפת להם ממני. כאלה שתומכים בי ונמצאים שם עבורי גם כשאני עוד שנייה נופלת. כאלה שחושבים עלי ועוזרים לי להתכונן לעתיד לבוא. בזכות אנשים אלה לא הרגשתי צורך לפרוק בכתיבה. הייתה לי את התמיכה אותה הייתי צריכה. אמנם היא לא הייתה מהגורמים שמהם חשבתי שתבוע התמיכה וזה עצוב אבל שימח אותי לגלות כמה עני חשובה לאחרים שהוכיחו זאת לא רק במילים אלא גם במעשים, בהבעת עניין, הקשבה, חיבוק(ים) וסבלנות.
בחודשיים האלה הפסקתי להתייחס לדברים השליליים ונתתי פחות מקום לגורמים המאכזבים בחיי. השתדלתי לשמור על מחשבות חיוביות. אפילו כשהיו רגעים שהייתי בטוחה שהכל הלך לעזאזל השתדלתי לחפש עת הדברים החיוביים בסיטואציה המסריחה. העובדה שהקפתי את עצמי באנשים שאכפת להם ממני מאוד עזרה (ועדיין עוזרת).
בינתיים זה עובד. אני רגועה יותר, פחות עצבנית, פחות כועסת. מופתעת ומאוכזבת לרגע, מאפשרת לעצמי להפנים ולהבין את התחושה ומשחררת וממשיכה הלאה. לא שורפת גשרים אבל גם לא מחזקת אותם.
שליש מהדרך כבר מאחורי. כשאסיים את שני השלישים הנותרים אתחיל דרך חדשה וחיים חדשים.
