ממש כעסתי.
עד כדי כך שכבר בכיתי מרוב עצבים!
במשך יותר משבוע כעסתי עליו כל כך, לא רציתי לשמוע אותו או לראות אותו. עדיף היה ככה, שלא אגיד דברים שאני אתחרט עליהם אח"כ. צמצמתי תקשורת לדברים מקצועיים ויבשים בלבד וגם בזה דחיתי מה שאפשר היה לדחות.
אפילו ההתנצלות שלו למחרת לא הצליחה להרגיע אותי לגמרי.
אחד הדברים שהכי רגישים אצלי זה שלוקחים אותי כמובן מאליו ואחרי שאני משקיעה מעצמי כל כך הרבה מזלזלים בי וחושבים שאני אספוג הכל.
אבל..
אני לא יכולה לכעוס לאורך זמן. ככה אני כשמישהו נכנס לי לורידי, והוא בהחלט עונה לקריטריונים האלה. בשנתיים האחרונות הוא מלווה אותי ותומך בי כמעט בכל תחום בחיים. בלימודים, בעבודה, בבריאות, בהתמודדות עם אתגרי היומיום עם החברים והמשפחה. אני שופכת אצלו הרבה. לא הכל, אבל בהחלט הרבה.
בצורה כזו או אחרת הכתף שלו תמיד שם לשמוע אותי.
אבל יותר מזה.
הוא משתף אותי.
אולי לא משתף אותי בדברים הקטנים של החיים האישיים אבל בהחלט בהרבה דברים מהחיים הפרטיים. הוא מקשיב לי, מתעניין בדיעה שלי ולוקח אותה בחשבון, הוא מתייעץ איתי ולא פעם נוהג לפי העצה שלי.
עם הזמן, הוא אפילו למד לשים את המחסומים שלו בצד ונפתח אלי.
היום היה יום כזה. יום עם אנרגיות טובות. עוד מהשעות הראשונות של הבוקר.
לא יכולתי להמשיך לכעוס יותר.
הדינמיקה שלנו הייתה כמו של מכונה משומנת היטב.
העבודה הפיזית, הדברים האישיים, התכנון המקצועי לעתיד. מילה אחת, מבט אחד, ידענו מה צריך לעשות ומתי, למי צריך להגיד מה. כל אחד מילא את התפקיד שלו במערכה.
והיום כאילו להגביר את הכל.. בפגישה חשובה שהייתה, פגישה שהוא חיכה לה הרבה זמן, הוא נתן לי את הבמה להגיד את דעתי ודאג שיתייחסו אליה ברצינות.
אולי מבחינתו זה טריוויאלי, אבל מבחינתי זה משמעותי. זה מראה לי שאני לא מובנת מאליו ושהוא כן מעריך אותי ואת הדיעה והעזרה שלי. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתי. במיוחד במעמד הגורמים האלה לעומת המעמד שלי.
אני לא יכולה לכעוס עליו יותר.
אולי זה משהו דפוק אצלי שאני לא יכולה לכעוס גם כשמגיע למישהו, אבל זו אני. הוא חשוב לי.
חשוב לי הרבה יותר מהכעס שלי.
הוא, לעומת אחרים, לא פגע בי בכוונה, וכשאמרתי לו שנפגעתי, הוא מייד התנצל ואפשר היה לראות עליו שהוא באמת התכוון לזה.
לא. אני באמת לא יכולה לכעוס עליו יותר.