כתבתי ופירסמתי ודקה אחרי זה כבר יכולתי ללכת הבייתה. לא חושבת שאי פעם החלפתי בגדים כל כך מהר. כל מה שרציתי זה רק להגיע הבייתה. עכשיו יש לי דחף פשוט להיכנס מתחת לשמיכה ולבכות ואין לי מושג בכלל על מה. מרגישה את העיניים נפוחות עוד לפני שהזלתי אפילו דמעה אחת. אולי זה כל היומיים האחרונים שרוצים להתפרץ. הכעס, העצבים, האכזבה, הבלבול, חוסר הוודאות, הפחד לאבד מישהו שיקר לליבי...
ובינתיים, אני חושבת שמצאתי מישהו שאפשר לדבר איתו. משהו בבטן אומר לי להיפתח, את זה אני יכולה לעשות. אבל האמון.. זה קשה לי. זה אף פעם לא היה לי קל אבל אחרי כל כך הרבה אגרופים בבטן וסכינים בגב.. עכשיו זה כבר ממש קשה לי. גם האחד היחיד שסמכתי עליו בעיניים עצומות (גם אמרתי לו את זה - אולי זו הייתה הטעות)... אפילו עליו אני כבר פחות סומכת. פחות סומכת עליו אך עדיין מפחדת לאבד אותו.
אני חושבת שאני פשוט צריכה ללכת לישון. מחר יום חדש. הדברים בטוח ייראו אחרת אחרי שנת לילה.