נראה לי שתחושת הבטן צדקה. הוא הצליח להרגיע אותי אתמול בלילה והלכתי לישון בלי לחשוב יותר מדי. חבל שהוא כל כך רחוק ממני.
היום התעוררתי ביקיצה טבעית, ישנתי ממש טוב. היה חלום מוזר (הם תמיד מוזרים בזמן האחרון) אבל טוב. לא יודעת מאיפה המוח שלי שואב מידע על מקומות שאף פעם לא הייתי בהם. נו... עוד חלום שלעולם לא יתממש.
אתמול כתבתי על אמון. אמון זה משהו טריקי כזה, ברגע שפגעו בו קשה להחזיר אותו, זה כאילו הבטן נלחמת ולא מוכנה להכניס אותו חזרה אפילו שאתה רוצה שהוא יחזור, וצריך ממש להשקיע קצת אנרגיה בשביל להחזיר אותו למקום. העניין הוא שבזמן האחרון אנשים אוהבים לדבר על האמון אבל לוקחים אותו כמובן מאליו, לא באמת משקיעים בו או טורחים לתקן אותו. רק מדברים עליו.
איזה תזמון.. ברקע עכשיו ברדיו "קחי עוד שוט של וויסקי, זה בטח יעזור לך, זה בטח יפתור לך את כל הבעיות.." ואני חושבת, את הבעיות זה לא יפתור אבל את הדאגות והמחשבות זה בטוח יעלים לפחות לכמה שעות.
היום אני בחופש, הרבה זמן לא היה לי חופש. אני חושבת שאבטל את כל התוכניות להיום ופשוט אשאר במיטה. אין לי ממש מצב רוח היום לקום להתלבש, ללבוש את החיוך המזויף ולצאת להראות לעולם שאני שמחה ומאושרת. ההחלטות בראש מתחילות להתגבש והן לא ממש משמחות אבל אני חושבת שהגיע הזמן להודות במציאות, ולהרים ידיים. לוותר כי קצת קשה זה לא ממש האופי שלי אבל אני חושבת שהגיע הזמן. נלחמתי בזה כבר יותר מדי זמן.
מרגישה שהעולם הולך להתפרק לי מול העיניים. אויי כמה שאני צריכה חיבוק! הדמעות כבר עולות. אוף איתן!
