הבוקר התחיל רגוע. מקווה שהיום ימשיך ככה, אין לי כוח לעוד דרמות, אירועי הימים האחרונים הספיקו לי. נתנו לי יותר מדי דברים לחשוב עליהם.
אתמול התעוררתי עם הרבה מחשבות ואז הייתה לי הפתעה נעימה. ההפתעה אמנם הרגיעה אותי במידה מסויימת אבל השאירה אותי עם התלבטות לא פשוטה. עכשיו אני צריכה לבחור האם אני מוכנה לסכן משהו שיש לי בתקווה שאני אוכל לשפר ולשדרג אותו. הפחד שלי שבסוף השדרוג לא יצליח ורק יחבל ויהרוס. ואני ממש לא רוצה להרוס. ממש (ממש!) לא רוצה להרוס את מה שיש לי!
בהמשך היום החברות הצליחו לגרור אותי איתן ובסוף כן הייתי צריכה ללבוש את החיוך המזוייף. אז שוב הייתי שחקנית מוכשרת ואף אחד לא שם לב כמה מאחורי החיוך כל מה שאני רוצה זה להתפרק.
כל מה שרציתי אתמול בעצם זה לרבוץ בבית על הספה מוגנת בתוך חיבוק חזק, נעים בשיער וליטופים של הפנים. זה מרגיע אותי, מוריד לי את הדופק והמחשבות שמשתוללים מאז יום שלישי בבוקר. ככה, לשבת מחובקת בלי הרבה דיבורים, לתת למוח קצת שקט מגירויים חיצוניים, לעשות סדר במחשבות באווירה רגועה.
אבל לא, החיבוק הדרוש כנראה לא יגיע והשיחות לתוך הלילה לא מצליחות לעזור לי מספיק - המוח שלי נשאר בבלאגן גדול.
הוא לא עוזר לי, לא מקל עלי, רק מוסיף לי עוד ועוד שאלות שאני לא מצליחה לענות עליהן, לא יודעת אפילו איך לגשת אליהן.
אני צריכה הובלה, או לפחות ליווי, או כיוון. או שאלה לדוגמא עם התשובה בצד כדי שאבין איך לגשת לפתרון השאלות האחרות..
אהההה.. הדמעות עומדות להן בגרון ואני כבר שלושה ימים נלחמת איתן, לא מאפשרת להן לעלות ולפרוץ החוצה. לא יכולה. אסור לי. אסור שיראו שאני חלשה. אני צריכה להישאר עם החיוך!
למה אתה לא יכול פשוט להגיע ולחבק אותי חזק בשקט עד שאני אתפרץ?!
