אני פגועה ואני כועסת, אבל כועסת בעיקר על עצמי. כועסת שנתתי לעצמי להאמין. אני תמיד עושה את אותה הטעות, מרשה לעצמי להיפתח ולהתמסר, להתאמץ כדי לרצות אחרים, להיות שם בשביל אחרים ותמיד לנסות לעזור בכל דרך שאפשר, אבל כשאני צריכה משהו/מישהו.. פתאום כולם נעלמים, פתאום זה לא מסתדר להם או שאני לא מנסה מספיק לבד.
לא כולם יכולים לעשות הכל לבד, וכמה שאני עצמאית ומתמודדת עם הרבה חרא לבד.. אפילו אני לא יכולה לעשות הכל לבד וצריכה קצת עזרה לפעמים.
לא ברור לי למה בכלל חשבתי שהפעם זה יהיה שונה.
לא הצלחתי להחזיק משמרת שלמה, חתכתי מוקדם מהעבודה ועכשיו אני כבר במיטה. אין לי תוכניות מיוחדות ואף אחד לא אמור לבוא לבקר אז גם אין שום דבר שיפריע לי להישאר במיטה ואני לא מתכוונת לצאת ממנה כל הסופ"ש למעט לשרותים!
שיהיה סופ"ש נעים לכולם. תחשבו טוב טוב על מי אתם באמת יכולים לסמוך..
