יום שישי הגיע.. ישנתי כמו גופה, מה שלא מפתיע בהתחשב בימים האחרונים.
התעוררתי בבוקר לרטט של הטלפון. גיליתי שהשעה ממש (ממש!) מוקדמת אבל לא הרגשתי את זה בעייפות, העיניים נפתחו בלי בעיה. זו הייתה הודעה שנגררה לעוד הודעה ועוד אחת ועוד אחת ואז כבר הודעות ממש ארוכות וכמעט כל מה שהיה בבטן יצא. הרבה דברים נאמרו, נשפכו, הוסברו והובהרו. השיחה הזו הייתה מאוד נחוצה אבל עיצבן אותי שהיא נעשתה בהודעות ולא פנים מול פנים. מה גם שבמהלך השיחה היו פה ושם זליגות ואמירות טרם זמנן.
אחרי השיחה (שעברה לטלפון כבר בשלב מסויים) חזרתי לישון. והתעוררתי רק בצהריים רעבה כמו זאבה ומתה להשתין! אז התארגנתי בזריזות ונסעתי לרבוץ אצל ההורים בסופ"ש. יש אוכל טעים ויש שקט.
אתה עכשיו בבית, בטוח מפנטז לך על איך אתה הולך ללמד אותי על העולם החדש הזה שאני נכנסת אליו, איך אתה הולך לחנך אותי ולפרק אותי במכות, ואני.. אני פתאום מתלבטת. עד עכשיו הכרתי אותך כאדם מאוד נחמד, תומך ומקשיב.
אני חושבת עליך מרתק אותי למיטה, על הידיים שלך מועכות לי את השדיים ונוחתות בעוצמה על התחת והירכיים שלי.. ואני פתאום רטובה..
אבל האם אני באמת רוצה להכיר אותך כשאתה ממש משפיל אותי או ממש רע אלי?! אני באמת רוצה לפחד לדבר איתך בין הסשנים?! לפחד לעשות משהו או להגיד משהו במהלך היום שאולי יעצבן אותך?! אני גם ככה חיה בהתמודדות תמידית עם חוסר הביטחון שלי ועם הפחדים שלי, האם אני באמת רוצה להוסיף עליהם עוד חששות?!
הולכת לישון.