יום חמישי הגיע, שואבת מעט נחמה מכך שמחר אני לא לומדת ולא עובדת. אני ממש זקוקה למעט מנוחה, פיזית ונפשית. סוף השבוע הוא בדרך כלל הזמן שלי להתנתק מהכל ולא לחשוב על כלום. בשבועות האחרונים לא היו לי סופי שבוע שיכולתי להתנתק. היו לי סידורים, מטלות ולימודים ולא הייתה לי הזדמנות לנתק קצת את המוח.
השבוע הזה התאפיין בתחושה כללית לא הכי טובה. הרגשתי ועדיין מרגישה חלשה, רוצה כל הזמן לישון, התיאבון לא משהו וגם כשאוכלת אח"כ כואבת לי כל כך הבטן ומתחרטת שאכלתי. זה לא מתאים לי, בד"כ יותר פעילה וטורפת אוכל ללא הכרה. לא יזיק לי סופ"ש של ניתוק ומנוחה.
קרו כל כך הרבה דברים השבוע. הלימודים, ההורים, החברות וכמובן עולם השליטה. הופתעתי המון לטובה. הייתי שמחה, לשנייה הרשתי לעצמי לחוש מאושרת. אני לא רגילה לזה. אני לא רגילה שכל כך הרבה דברים טובים קורים.
על מי אני עובדת?!
אני לא רגילה בכלל שדברים טובים קורים לי. תמיד איכשהו כשנדמה לי שיש איזשהו משהו חיובי ואני מתחילה להוריד טיפה את המתח ואת המגננות.. מגיעה הסטירה המצלצלת וכאילו מישהו למעלה עומד וצוחק עלי שבכלל הרשתי לעצמי להתחיל להאמין שזה אפשרי.
אז עכשיו אני מחכה..
מכינה את עצמי ומחכה למכה שתבוא. לא יכול להיות שאחרי שבוע כזה, לא יגיע איזה משהו שינפץ לי את הבועה הזאת. כי הרי בטוח שזו רק בועת אשלייה. לא יכול להיות שאחרי שכל כך הרבה הפתעות טובות בפרק זמן קצר יחסית אני לא אחטוף איזו מכה לפנים, ונראה לי שהפעם זו לא תהיה רק סטירה.
וואו.. כשאני חושבת על זה עכשיו.. אפילו האנשים שהכי קרובים אלי, אלה שאני מבלה איתם ומדברת איתם כל הזמן.. אפילו הם לא מבינים עד כמה אני אוגרת בבטן, עד כמה הראש שלי עובד במערבולות שלא נגמרות. העניין הוא שאני כבר קיבלתי את זה שאני ככה, כזו דפוקה. זה כבר לא כל כך מפריע לי. כמובן שהייתי מעדיפה שזה לא יהיה כך, אבל אני אומרת תודה על הרגעים הקטנים האלה של האושר וממשיכה הלאה. אלה החיים.
כן כן.. אני יודעת שזו לא בדיוק נימה אופטימית ושוב זה מצחיק אותי להיזכר איך הבחור ההוא בעבודה אמר לי שאני כל הזמן מאושרת וכל הזמן עם חיוך על הפנים... חחחח זה הכל מסיכות.
חג חמישי שמח לכולם.