קודם כל, סליחה על המרמור בשני הפוסטים האחרונים.
וסליחה מראש על פוסטים מתמרמרים שבטח עוד יגיעו בימים הקרובים.. אין מה לעשות.. התקופה הזו משפיעה עלי.
אך לבינתיים... המשך היום...
החלפתי את הג'ינס בלי בעיות ומשם ישר לפגוש את החברות. בדרך הספקתי לעשות כמה שיחות לעדכן ולהתעדכן.
כשהגעתי לחברה חיכינו שעוד חברה תגיע אז בינתיים עזרתי לה קצת בכל מני דברים. אפילו הורדתי את הכלב לסיבוב קצר.
אני כל כך רוצה לאמץ כלב.
כשהחברה השנייה הגיעה שקענו בשיחה עד ששכחנו בכלל שהתכנון היה ללכת לראות סרט. בסוף ויתרנו על הסרט והזמנו אוכל.
לא הפסקנו לדבר כל הערב. היה ניסיון לשים סדרה או סרט בטלויזיה אבל תוך כמה דקות הבנו שאף אחת לא מסתכלת על הטלויזיה וכיבינו אותה.
זה היה נחמד לא לחשוב על החרא של היומיום.. לא על הלימודים, לא על העבודה, לא על היומולדת.. אני אפילו לא זוכרת על מה דיברנו אבל יודעת שבוודאות לא על הנושאים האלה.
היה נחמד, אבל זה נגמר.. חזרה לחיים. חזרה למציאות. חזרה לחרא.
כל הערב הנחמד הזה.. ומדי פעם בכל זאת התגנבה לה מחשבה על האדון שלי. על כמה שאני מתגעגעת אליו, על זה שהשבוע לא יצא לי להיות לרשותו, על זה שכנראה גם בשבוע הבא לא ייצא לי להיות לרשותו. הוא נוסע בענייני עבודה ויהיה רחוק ממני. המוח שלי כבר עובד בהילוך גבוה, איך אצליח לראות אותו, אולי אסע אליו להיות איתו לילה אחד אולי אסע לביקור מהצהריים ואחזור בלילה הבייתה.. מיליון אפשרויות רובן דומות אחת לשניה אך בפרטים מסויימים שונות.
מתגעגעת אליו למגע שלו, המלטף, המצליף.
מתגעגעת לקול שלו הלוחש, המורה.
מתגעגעת לשרת אותו ולענג אותו.
מתגעגעת לראות ולשמוע את תגובותיו כשהוא מרוצה ממני וכשהוא נהנה ממני וממעשיי.
מתגעגעת לחיבוק המבין והמגן, זה שאני צריכה כל כך עכשיו.
מתגעגעת אליו כשטוב לי - לספר לו ולשתף אותו.
מתגעגעת אליו וצריכה אותו כשרע לי - לפרוק הכל ולקבל עידוד ותמיכה.
ועכשיו רע לי ואני לא יודעת מתי שוב אראה אותו.. מה שבטוח שזה יהיה בעוד יותר מדי זמן.