אתמול היה בסה"כ בסדר. התעוררתי עם מצב רוח סביר ובביה"ס היה יום שלם על נושא אחד אבל המרצה היה מעולה, העביר את החומר בצורה תכליתית, מעניינת ואפילו מצחיקה. אחרי זה, איך לא, נסעתי לעבודה.
בעבודה היה דווקא בסדר, המחלקה לא הייתה עמוסה והעבודה זרמה ואפילו הספקתי לנצל את המדפסת ולהדפיס מלא סיכומים לי ולעוד 2 חברות לקראת שני המבחנים הקרובים ועל הדרך גם להתחיל לארגן את הסופ"ש הבא.
החלטתי שבמקום שאנשים ישאלו אותי מה אני רוצה ליומולדת אני פשוט אגיד להם, גם ככה מי שת'כלס שואל מה אני רוצה ליומולדת (בשונה מאלה ששואלים "מה את עושה ביומולדת?") זה מי שבאמת רוצה לתת משהו. אז מה שאני רוצה זה פשוט לבלות איתם, עם החברים הטובים באמת, אלה שבאמת קרובים אלי ושהוכיחו כבר בעבר שבאמת אכפת להם ממני.
אז אני רוצה קומזיץ על חוף הים, להרגיש את החול, להריח את הים, לשמוע את הגלים, קצת אוכל, שתייה, אוירה נעימה ואפילו אופציה ללינה במקום אם מישהו כבר יהיה ממש זרוק מעייפות או אלכוהול (מתארגנת על אוהל).
המוזמנים הם 3-4 חברים ממש ממש קרובים וטובים ורק אדם אחד יהיה לי חסר שם, אבל כמה שאני רוצה, אני יודעת שזה לא אפשרי שהוא יגיע.
אז התחלתי תכנונים, וידאתי שלא קרה איזה אסון טבע שלא שמעתי עליו והחוף המיועד בסדר, לא סגור ולא מזוהם, והתחלתי לעשות רשימות...
מה להביא לאכול/לשתות - כדי לדעת מה צריך מהסופר תוך פירוק למרכיבים (סלט = עגבניה, מלפפון, בצל, חסה..)...
איזה ציוד צריך להביא - כדי לוודא שיש כל מה שצריך וגם כדי לא לשכוח לקחת משהו (גחלים, מגבונים, שיפודים לצליית מרשמלו)...
מה צריך לחפש בפשיטה על הבוידעם של ההורים...
מה צריך עוד לקנות.. (מאיפה לכל הרוחות אני מביאה מחצלת?!?!)
מפה לשם.. מחמש וחצי שורות הגעתי לעמוד שלם מלא עיגולים, הדגשות וחצים.
מדי פעם מעדכנת את החברים על הרשימה, מבררת עם אח שלי לגבי פריט כזה או אחר אם יש לו.
ואז התחילו ההודעות של "אני מקווה שהוא יבוא, זה לא תלוי בו, את יודעת".. כן.. ככה זה בדרך כלל מתחיל.. מכינים את התירוצים מראש.
אז זהו ש.. אני לא מקבלת את זה ולא אקבל את זה! זה מאכזב וזה מעליב!
כשזה אירוע של מישהו שחשוב לי, אם זה ערב מול הטלויזיה או אירוע בבאר שבע (להזכירכם אני מהצפון הרחוק), אני אעשה הכל כדי להגיע, כי זה חשוב לו והאדם חשוב לי. פעם בשנה אם אני מבקשת משהו מפורום מצומצם מאוד שדורש הגעה בלבד.. ומי שביקשתי ממנו אמר שהוא יגיע, אז אני מצפה שהוא יגיע, בלי תירוצים. אני לא חושבת שביקשתי משהו שדורש איזשהו מאמץ עילאי.
וגם אם זה כן דורש מאמץ.. אני מתאמצת בשביל מי שחשוב לי! אם מישהו לא מתאמץ בשבילי זה רק מראה שאני לא באמת חשובה בשבילו!
מעדיפה שיגידו לי מההתחלה שלא באים/שלא יכולים/שלא מתאים, מאשר להעלות לעצמי את הציפיות, להתארגן ולהשקיע מאמץ שרובו נפשי (גם ככה שונאת את התקופה הזו של היומולדת), לעשות את כל זה ובסוף להתאכזב (כמו בכל שנה).
ההודעה הזו של ה"הכנה לתירוץ" העיפה אותי אחורה, לכל האכזבות מהשנים שעברו. כבר הייתי מוכנה לבטל הכל. התחושה הרעה הזו בבטן, תחושת האכזבה כבר התחילה לעלות. אין לי כוחות לכל זה עכשיו. אני גם ככה בתקופה קשה ולחוצה ומעדיפה להימנע מכל דבר בעל סבירות גבוהה לאכזבה.
אז כשיצאתי מהעבודה שלחתי לו הודעה והוא אישר לי לבוא. הייתי צריכה את החיבוק הזה, הייתי צריכה את ה-קצת זמן הזה איתו, לשבת לדבר, לספר, לשמוע, להקשיב. הקול שלו מרגיע אותי, הנוכחות שלו משרה עלי תחושת ביטחון והחיבוק שלו.. או החיבוק שלו מעלים את כל הצרות, את כל הבעיות, את כל התחושות הרעות. הכל נעלם פתאום אפילו הנשימה נהיית קלה יותר.
החיוך שלו גורם לי אושר, אוהבת כשהוא מאושר, כשהוא נהנה, כשהוא מרוצה ממשהו, ממני. עושה לי טוב לדעת שטוב לו. אוהבת את הקולות הקטנים שהוא עושה כשהוא נהנה ממני.
ישבנו כמעט שעה ודיברנו ואז הוא שלח אותי הבייתה לישון והלך לישון בעצמו. כשהגעתי הבייתה נרדמתי תוך כמה דקות וישנתי הלילה ממש טוב. לשם שינוי לא התעוררתי במהלך הלילה, ובבוקר לא התעוררתי עייפה.
כן.. התבאסתי לצאת מהמיטה ללכת ללימודים אבל אני לא עייפה.
השיחות איתו תמיד מרגיעות אותי.
ראיתי אותו אתמול אבל עדיין מתגעגעת אליו, למגע ידיו, לליטופים וללחיצות, לחיבוקים ולהצלפות. מחכה כבר להזדמנות הבאה להיות לרשותו.
אדוני, אתה אחד האנשים היותר חשובים בחיים שלי, תמיד השתדלתי להיות שם עבורך, לעזור לך, להקל עליך. תמיד התאמצתי בשבילך ותמיד אתאמץ בשבילך.
