בוקר ראשון שאני מתעוררת ולא שולחת הודעת בוקר טוב.
תחושה מוזרה שאני מרגישה אותה עד עכשיו.
כל כך רציתי לשלוח הודעה. כבר הגעתי לעבודה ויצאתי מהאוטו וכל הדרך למחלקה נלחמתי ברצון הזה, בצורך הזה, לשלוח הודעה.
אני יודעת שלא הייתי ראוייה, אבל באמת השתדלתי.
אני עדיין משתדלת. תמיד משתדלת.
הוא לא מבין אותי כמוך, לא קורא אותי כמוך, מאז ומתמיד אף אחד לא הצליח, רק אתה הצלחת.
אני מקווה שיבוא יום שגם הוא יצליח. יצליח לקרוא את המחשבות שלי, יידע שגלגלי המוח עובדים בקדחתנות רק לפי המצמוצים שלי, כמו שאתה יודע. שהוא יידע מתי אני עצובה, מתי שמחה ומתי כואבת רק לפי הנשימות שלי.
החומות אמנם ירדו אבל כנראה שלא לגמרי. זה עדיין קשה לי.
אני יודעת.. אני לא הוגנת.. אתה מכיר אותי הרבה יותר זמן. כבר שנים שאני פונה אליך, מספרת לך, מתייעצת ושופכת את ליבי.
אני יודעת.. אני צריכה לתת לו הזדמנות להכיר אותי יותר טוב.
אני משתדלת ואמשיך להשתדל. כרגיל.
שבת שלום.
