הבלאגן בראש שלי..

היום משמרת בוקר ארוכה. 

הרבה זמן לא עבדתי במשמרת בוקר ובטח שלא ארוכה. מתרוצצת הרבה. יש הרבה עבודה. אבל עכשיו יש כמה דקות של הפוגה ותיכף חוזרת לרוץ. 

אז התיישבתי קצת וקראתי בבלוג האהוב עלי. הרבה פעמים מוצאת את עצמי כאילו קוראת על עצמי, קוראת את המחשבות של עצמי. Brave Girl פשוט מוציאה לי את המילים ממעמקי הראש ישר אל הבלוג שלה.  הקריאה בבלוג שלה גורמת לי לחשוב, גורמת לי להבין הרבה דברים, והרבה פעמים עוזרת לי לקבל את עצמי ואת השריטות והמוזרויות שלי. 

היום, בין יתר הרגשות, חשבתי על קנאה.

כמו שזה טבעי להיות שמחה או עצובה, זה טבעי ואנושי גם לקנא. גם אם לא נודה בזה כולנו מקנאים במישהו/במשהו באיזשהו שלב. כולנו רוצים דברים שאין לנו.

השאלה היא מה עושים עם זה.

אפשר לבחור להשלים עם המצב ולהמשיך הלאה, אפשר להתעצבן ולכתוב על העולם, אפשר לבכות על מר הגורל ואפשר גם לנסות ולשנות. 

אני מודה...  במקרים שונים בחרתי בהתמודדויות שונות. 

אף פעם לא הצלחתי להבין את אלה שאומרים ש"אין מה לקנא". אם יש קנאה, אז היא נובעת ממקום מסויים. ממחסור כלשהו. אני חושבת שהתגובה היותר מתאימה צריכה להיות השאלה "מה גורם לך לקנא?"

אני מקנאה!

אני מודה שאני מקנאה = אני מודה שחסר לי משהו. 

מה חסר?!

זו כבר שאלה אחרת.

שאלת מיליון הדולר. 

אני יכולה לענות. 

לא בטוח שהצד השני באמת ירצה לשמוע.

אבל אם תבקש לשמוע, לפחות תעשה זאת לא מתוך סקרנות, אלא מתוך רצון לעזור, להשלים ולמלא את החוסר.