הבלאגן בראש שלי..

אני לא שוכחת כל כך מהר.

ולא.. זה שאני לא אומרת או כותבת כלום לא מעיד על כך שהכל סבבה. 

גלגלי המוח לא מפסיקים לעבוד לרגע.

ההרגלים שהוטבעו בי בחודשים האחרונים לא ייעלמו כל כך מהר. 

גם החלל הזה שנפער לי בחזה לא יתמלא כל כך בקלות.

אני מנסה למלא את היום שלי בתעסוקה תמידית כדי להעלים את תחושת הריקנות אבל יש דקות בהן לא תמיד מצליחה. בדקות האלו הריקנות הזו חונקת אותי. משתקת אותי. 

רגעים קטנים שעל פניו נראים חסרי משמעות אבל הם כל כך טעונים במשמעות, בזיכרונות, בכוונות.

אבל הרי הכל באשמתי.

רציתי עוד. ציפיתי ליותר.

יותר מדי.

זה לא משנה מה נאמר, אני יודעת שזו לא הסיבה העיקרית.

אני הבאתי את עצמי לנקודה הזו. 

ההתנהגות שלי. 

אני לא הייתי ראוייה. לא הייתי מספיק טובה. לא התאמצתי מספיק. עשיתי יותר מדי טעויות. 

על טעויות משלמים. 

ואני משלמת. 

הכי קשה היא תחושת הבדידות. הביטחון הזה שיש מישהו ששומר עלי.

שמכיר אותי באמת ובכל זאת רוצה אותי. שמקבל אותי ככה, כמו שאני. 

מנסה להמשיך, להתרגל למצב החדש.. 

זה קשה.