הבלאגן בראש שלי..

כרגיל.. 

אני משקיעה, מתחשבת, מוותרת, מבינה, מגישה את גופי ונשמתי על מגש, בשום פנים ואופן לא מתווכחת, הרי אסור לי לכעוס, להתעצבן או להיפגע חלילה, אסור לי להביע רגשות מלבד עונג ושמחה. זה יפגע בצד השני...

וכרגיל.. 

אני מוצאת את עצמי מתאכזבת.

כי כשאני עוצרת שנייה לחשוב מה היה ומה נאמר

אני מגלה ששוב הייתי תמימה.

כולם דואגים לאינטרס שלהם בלבד. אף אחד לא דואג מזה שיש סיכוי שאני אפגע, הרי גם ככה אסור לי להפגין רגש כלשהו שאינו חיובי. 

אז כשלא נוח ונהיה משעמם כולם ממשיכים בשלהם ולא מתחשבים במה אני חושבת או מרגישה.

ההחלטות הן חד צדדיות. ובדרך כלל גם מסווים את ההחלטות בנימוק שככה יהיה טוב יותר, שזה בעצם לטובתי, שזה הצעד הנכון עבורי ושזה מה שאני צריכה לעשות.

בוא נודה באמת.. כל זה רק בשביל שהם יוכלו לעשות מה שבזין שלהם מבלי להרגיש נקיפות מצפון.

אני היחידה בעולם שלא חושבת קודם על עצמי?!