כן, הזמן עובר והחיים ממשיכים. כבר לא בוכה, חזרתי לאכול כמו שצריך (למרות שהאלכוהול עדיין משפיע עלי חזק יותר ממה שאני רגילה), אפילו יוצאת וצוחקת ומצליחה להנות.
אבל החומות חזרו, הלב שוב קשור ונעול מאחורי שלשלאות ומנעולים כבדים. בלילה לפעמים קשה לישון והחלומות מציקים.
לא מצליחה להתקדם.
צריכה לאבד את הראש.
צריכה להפסיק לחשוב.
צריכה להשתחרר ולשחרר.
צריכה להמשיך הלאה ולחשוב על עצמי ועל מה יעשה לי טוב.
אבל לא מצליחה.
הפעם הכאב לא עושה לי טוב.
לא מצליחה לצמוח ממנו.
אז מבחוץ התקדמתי. עברתי את מבחני ההסמכה, התחלתי עבודה חדשה והמשכורת טובה, אבל מבפנים.. הלב מדמם! כואב!
איך שוב ושוב אני מקריבה וחוטפת סטירה, איך?!
או יותר נכון.. למה?!
"את יותר מדי טובה" אומרים לי, "את נותנת מעצמך יותר מדי"
אולי. אבל אני לא מבינה למה לא להיות טובה, למה לא לתת מעצמי, למה לא להשקיע?
הרי אם לא אני לא רוצה בטובתו של מי שאני איתו, מה אני עושה שם בכלל? האושר שלו גורם לי אושר, אם זה לא כך, אז למה אני איתו?
בינתיים, לא חסרות מחמאות ויש לא מעט הצעות, אבל..
אמנם ניצוץ התקווה הולך ודועך.. אבל אני עדיין לא שיחררתי לגמרי.