וואו, הרבה זמן לא כתבתי. כבר כמה חודשים.
האמת.. לא הרגשתי צורך.
היה חודש של כאב ועצב על הסטירה שחטפתי. מעולם לא הרגשתי כך. אפילו ההורים שלי נבהלו כשראו אותי, וכידוע הם בדרך כלל לא מודעים לדברים שקורים בחיים שלי, אני פשוט לא משתפת.
החודש הארור ההוא נגמר ופתחנו דף חדש/ישן - המטרה היא להתקדם, לא חוזרים אחורה, לא מתחילים מהתחלה, כן לומדים מטעויות, כן חושבים הלאה לעתיד ואפילו רחוק. לא שומרים בבטן וגם אם נבהלים, עוצרים ואומרים, אומרים מה מפריע, מה מבהיל.
אז כבר לא הרבה מרגישה את הצורך לכתוב ולפרוק. פורקת את רחשי ליבי אצל אהוב ליבי. הוא למד.. למד מתי אני רוצה וצריכה את דעתו ומתי אני פשוט אומרת דברים בקול כדי לעשות לי סדר בראש.
אז נכון, כבר חודשיים שלא היו הסיוטים שהוא שוב עוזב אותי, אבל עדיין קיים החשש להיפגע שוב. עדיין יש משפטים שכאשר הם נאמרים הם מחזירים אותי אחורה. אני מקריבה ומסכנת כל כך הרבה וזה מפחיד. אך בכל פעם שהפחד עולה, בכל פעם שמשפט "ישן" נאמר אני נלחמת בפחד לקום ולברוח, נלחמת בצורך להגן על עצמי ולהעלם, נלחמת ומנצחת!
אז כן, שיגידו שאני טובה מדי, שיגידו שאני שוב נותנת מעצמי יותר מדי, שיגידו מה שבא להם.
זו אני!
שיתמודדו!
אני אדאג לו, אשקיע עבורו ואעשה כל מה שיידרש על מנת שיהיה מאושר ושיהיה לו טוב.
אני עם הגבר שלי וטוב לי!
אני שלו וטוב לי!