כל הסופ״ש הייתי לחוצה.
מה יהיה? איך יהיה? איך ארגיש לפני? תוך כדי? אחרי?
אני אסבול ממש?
אז היום הגיע.
השאלות המקדימות, ההכנות, הלבוש..
נכנסת לחדר, חדר קטן, צפוף, אני מכירה את המיטה הזו אבל היא נראית אחרת כשאני אמורה לשכב עליה..
שוב שאלות, מוודאים שאני יודעת לאן אני נכנסת, מוודאים שאני מסכימה..
אוקיי אפשר להתחיל.
נשכבת על המיטה, רגל אחת שמים לי פה, את השנייה שמים לי שם. קושרים את הרגליים.
״שימי יד פה.. את היד השנייה שימי שם..״
שאלה אחת.. שאלה שנייה.. מרגישה לחץ בגרון.. זה עוד בסדר.. אני יכולה לעמוד בלחץ הזה, זה לא כזה נורא, אל תהיי בכיינית..
זהו.. מפה אני לא זוכרת כלום.
התעוררתי בחדר אחר..
״את בסדר?״ כן אני בסדר.
מביאים לי לשתות. לא רוצה לשתות את מה שהביאו לי. יש לי את הבקבוק מים שלי. שותה.
שוב מישהו בא.. ״איך את מרגישה?״
אני בסדר. גם הסחרחורת לא נוראית. צריכה להשתין.
חוזרת מהשירותים.
״אוקיי, את בסדר. את יכולה ללכת.״
אני מגיעה הבייתה.. שוכבת כמה שעות במיטה
זה לא היה כל כך נורא.
ואז נזכרת..
היי!!.. לא אכלתי כבר מאתמול..
אם אני רעבה אז אני כבר בסדר.
יאללה לישון.
מחר יום עמוס.
