הבלאגן בראש שלי..

הכי טוב זה תקופה לחוצה ומחורבנת לפני מבחן גדול. כל כך הרבה דברים על הראש, כל כך הרבה דאגות, חששות, סבל.

התקפות הכאבים הולכות ומתחזקות וההפוגות בינהן מתקצרות. כל זה מקשה עלי את ההתמודדות עם השגרה שלא נדבר על להתרכז בלימודים כשאני בקושי מצליחה לשבת 10 דק' על כיסא/ספה/כורסא/שטיח...
כל פעולה שאני עושה דורשת ממני יותר אנרגיה, אני עייפה כל הזמן, כל הזמן רוצה לישון ועד שאני מצליחה להירדם קצת אני מתעוררת בבהלה, מה שגורם לעוד יותר עייפות.
כל קצוות העצבים שלי על הקצה. כל מגע מועצם, כל רגש מוקצן והמאמץ לריסון עצמי גדול יותר ומתיש יותר. לא מבינה את עצמי, לא מוצאת את עצמי.. לא מכירה את עצמי בכלל.

בדרך כלל מגע עוזר לי, חיבוקים מרגיעים אותי, עכשיו אפילו זה מציק לי. אני רוצה את החיבוק החזק והמרגיע אבל המגע פתאום לא נעים לי, לפעמים אפילו מכאיב לי.

בחודשים האחרונים מוזיקה מאוד עזרה לי. להקשיב למוזיקה, לשיר עם המוזיקה, להתנענע קצת.. גם זה כבר לא ממש עוזר בימים האחרונים. 

בדרך כלל אני ארצה לדבר. יש לי את האנשים הקבועים שאליהם אני פונה בשביל לפרוק. אז אתמול, אחרי משמרת שביום רגיל הייתה קלה אבל אתמול.. אתמול זה כבר היה ממש אתגר, ניסיתי לדבר, אבל אנשי הפריקה שלי אתמול לא היו זמינים עבורי. אף לא אחד מהם. הגעתי הבייתה ושיחה שקיבלתי פשוט פתחה את הסכר והדמעות לא הפסיקו לרדת במשך כמה שעות.

אחרי מקלחת ארוכה שכבתי במיטה מותשת, עדיין עם החלוק והמגבת על הראש. מתה להירדם. מחבקת אחת מ-4 הכריות שעל המיטה, מנסה למצוא תנוחה שפחות תכאיב לי. בשעה 01:00 התייאשתי ויצאתי מהמיטה. ניקיתי את המטבח ואם אני כבר במטבח.. הכנתי פסטה עם רוטב, אכלתי והכנתי קופסא שיהיה לי מה לקחת ללימודים.

בשעה 03:00 חזרתי למיטה.

היום כבר אין לי חשק לדבר בכלל, אפילו משכתי זמן בבוקר כדי להימנע משיחה עם מישהו שבכל יום רגיל אני אדחה הכל כדי לדבר איתו אפילו דקה.

בהמשך היום שוב תור לרופא ואין לי כבר אנרגיות להתמודד עם המידע שהולך לנחות עלי, המשמעויות וההחלטות.

מותשת.