אתמול בארוחת הצהריים הייתה לי שיחה עם האביר. אני אוהבת את ארוחות הצהריים של ימי שני. אני חושבת שזה הזמן היחיד במהלך השבוע (למעט סופ״שים אצל ההורים) שאני באמת יושבת ליד שולחן, עם צלחת, ואוכלת ברוגע. בניגוד לשאר הימים בהם הארוחות שלי הן מקופסא (אפילו ביתית) או סנדויץ׳ או תוך כדי הליכה ותמיד הן במהירות. אני גם אוהבת את ארוחות הצהריים של ימי שני כי זה בערך הזמן היחיד במהלך השבוע שאני יכולה לדבר עם האביר בצורה רגועה עד דברים שלא קשורים לעבודה ולא לחשוש שפתאום אחד מאיתנו יצטרך לעצור את השיחה ולהתעסק עם משהו/מישהו כדי שההמשך יום עבודה לא יפגע.
אז..
סיפרתי לו שבשבוע שעבר, אחרי שהוא אמר שאני יותר רגועה וסבלנית, היה עוד מישהו שאמר לי את זה וזה גרם לי לחשוב קצת ולבחון את השבועות האחרונים ושבאמת שמתי לב שאני רגועה יותר ממה שהייתי בחודשים האחרונים ואולי אפילו בשנה שנתיים האחרונות. הוא שאל אותי עוד כמה שאלות ופתאום הבנתי משהו על עצמי.. אני שלמה עם מה שאני ועם מה שקורה איתי. אני שלמה עם ההחלטות שלי ולא מפקפקת או מפחדת ממה שהולך לקרות, יש לי הרבה פחות בלאגן בראש. אולי תורמות לעניין גם העובדה שאני כרגע לא סובלת מכאבים כמו פעם, או העובדה שאני מאוזנת הורמונלית (גם דיכוי הורמונלי נחשב מאוזן כשזה משהו קבוע). אבל מכיוון שהאיזון ההורמונלי והיעדר הכאבים הולכים להיעלם בקרוב אני בוחרת להאמין שהשקט הנפשי הוא מה שינצח ויעזור לי גם להתמודד שוב עם הכאבים וההורמונים. הפעם אני יודעת פחות או יותר יודעת מה הולך לקרות לפחות בשלב הראשון.
עכשיו אני צריכה לפנות את הראש מכל שאר הדברים ולהתרכז במבחן הגדול שיהיה מחרתיים ואחר כך לחזור ולראות איך מתקדמים הלאה.
אוקיי.. מתחילה להרגיש את הלחץ מהמבחן!!!
אההההה!!!!!