ולא.. לא רק בגלל הקורונה.
לא הכי מתאים לפה אבל לא יודעת איפה.. אז פשוט פורקת פה.
מאז הפוסט האחרון הספקתי להיבחן, להיות במתח (יותר מחודש) ולקבל תוצאות (עברתי!). כל הזמן הזה מבלי לדבר עם האחד שהייתי מספרת לו הכל. בלי לשתף אותו בדברים שעוברים עלי, הטובים, הרעים והשינויים בחיים שלי. בעיקר הרגשתי פגועה ואולי גם אפילו כעסתי קצת. אני יודעת שכשהוא מחליט משהו קשה מאוד לשנות את דעתו אבל אף פעם לא חשבתי שהוא יוותר עלי בכזאת קלות וכל כך מהר. חשבתי שהקשר שלנו עמוק הרבה יותר. בסופו של דבר היה לי בעיקר עצוב.
אז שבוע אחרי המבחן עשיתי צעד שמזמן כבר רציתי לעשות ועכשיו כשאני לא נקרעת בין לימודים לעבודה סוף סוף אני יכולה. אימצתי כלבה. נכנסתי לשגרה חדשה. בשבילי שיגרה זה טוב.
בינתיים התהליך שהלו״ז שלו הוקדם אמנם התחיל לנוע אבל הכל מתעכב. משום מה הגוף שלי לא משתף פעולה ועכשיו גם אם הגוף שלי יתחיל לשתף פעולה אין כל כך מה לעשות עם זה כי ל המערכות במדינה סוג של קפואות.
בתחילת מרץ קיבלתי הודעה שהכנס במזרח שתוכנן למאי ושכל כך חיכיתי לו, נדחה לספטמבר אבל כבר לא יהיה במזרח, היה אמור להיות בסין ו.. כמה צפוי.. לא יהיה בסין. המארגנים שינו מיקום ועכשיו אמור להתקיים בדובאי!!! סימני השאלה שלי לכבר הכנס הזה רבים וגדולים. האם אני רוצה לטוס לדובאי? האם אני יכולה בכלל להכנס לדובאי? האם אני יכולה להרשות לעצמי כלכלית שהייה בדובאי? מה עם האנשים שהייתי אמורה להיות איתם בכנס, הם טסים? אני יודעת כבר לפחות על 2 שביטלו. מה עם שלושת האחרים?
אבל זה עוד רחוק. בינתיים אני צריכה להתרכז בשגרה שלי ולתת לזמן לעשות את שלו. יש דאגות אחרות כרגע. הקורונה כבר התחילה להתפשט והעולם נכנס למגננה (והיסטריה!).
לפני 3 שבועות היה לי שבוע עם ימים מרוכזים עם האביר 🛡⚔. באחד מהם היה ניתוח של חברה טובה. שמחתי שאני יכולה להיות שם בשבילה, אפילו אם זה היה רק מעט, אבל אני יודעת שהעובדה שיש פנים מוכרות בחדר הניתוח מורידה את רמות הסטרס. בניתוחאחר היה משהו לא צפוי ולאחר הניתוח הבנתי כמה הפעולות שלי ברקע עזרו לאביר והורידו לו מהראש דברים. אחרי הניתוח הזה ממש יכולתי להרגיש כמה העבודה המשותפת שלנו תרמה להתקדמות המקצועית שלי ואולי הוא לא אמר את זה אבל טון הפליאה (החיובית) של האביר והמבטים של הנוכחים בחדר שהביעו הערכה זכורים לי.
אחרי הימים האינטנסיביים נפרדנו בחיבוק (אפילו שכבר היה אסור) כי האביר יצא לכמה שבועות חופש.
ואז לפני שבועיים הגעתי הבייתה והבית היה שקט. אחרי 18 שנים מצאתי את הפושעת הקטנה שלי מתה. קרסתי. אני מאשימה את עצמי על זה. לא עובר יום שאני לא חושבת עליה, שאני רואה את הפנים שלה מהרגע שמצאתי אותה, שאני חושבת על הדקות האחרונות שהיא חוותה, לפעמים אפילו נדמה לי שאני עוד שומעת אותה.
אני יודעת שאף אחד לא יבין אותי, אבל היא הייתה הפושעת הקטנה שלי והיא כבר לא פה.
השבועיים האחרונים מאוד קשים לי. אני מאשימה את עצמי ולא מצליחה להפסיק לעשות זאת אפילו שאני יודעת שזה לא יעזור, אני לא ישנה טוב בלילות וכל הזמן עייפה, הגוף שלי לא משתף פעולה ועושה מה שבא לו, העוגן שלי שאליו תמיד הייתי פורקת הכל כבר לא ממש נוכח בחיים שלי והאביר שמספיקה הנוכחות שלו כדי להרגיע אותי בחופש. נוסיף לזה את החרא של הקורונה שאסור להיפגש עם אנשים, אסור להתחבק ואפילו אסור ללכת לים לשבת על החוף. בקיצור.. כל מה שיכול להרגיע או לפחות להקל עלי את תחושת הבאסה של כל מה שקורה בחיים שלי.. אסור! הדבר היחיד שאני עוד מתנחמת בו זה שאני עדיין עובדת. אני מנסה לשמור על סוג של שגרה כדי לשמור על השפיות אבל עם החג בפתח.. גם השיגרה המאולתרת הולכת לפח.
שיעבור כבר!!!
😫