היא כאן כדי להישאר. הסמים מטשטשים את העוצמה שלה אבל לא יכולים לה. גם הטיפול התרופתי לא יכול וגם השיחות עם הפסיכולוג לא. היא כאן ולא הולכת לשום מקום.
כשאני בטוב היא מתכרבלת לכדור קטן ויושבת נמוך בבטן שלי. כשאני ברע היא עולה דרך הסרעפת אל החזה ומשם לגרון ולראש. ואז הכל מתכווץ בעווית ואי אפשר לנשום והדם הולם בניסיון לפרוץ החוצה והמחשבות נעלמות מתחת לערפל הסמיך שלה.
אני לא תמיד יודעת מה הציף את החרדה. כשאת מתעוררת לפנות בוקר מחלום חמקמק, וכולך שטופת זיעה ודופק מהיר ועוויתות בשרירים, את לא מתעסקת בכלל במה גרם לזה. רק בניסיון להרגיע את הגוף בחיבוק ונשימות קופסא וכוס קפה וסיגריה.
מטריף אותי לא לדעת דברים על עצמי, אבל אולי הגיע כבר הזמן להבין שהלמה לא משנה, משנה רק איך אני בוחרת להמשיך מכאן. מחובקת. משתפת. ומבינה שהרגשות שלי, ממש כמו של כל אחד, זקוקים למענה רגשי. רגשות לא פותרים בקוגניציה.
אז בסדר, חרדה, תישארי. יש לי כבר ארגז מלא כלים כדי להתמודד איתך ואני לא פוחדת ממך.
