לפני שנתיים. 4 ביוני 2022 בשעה 6:06
זה כמו להעביר סחבה על רצפה ממש מטונפת. זה לא בדיוק מנקה את הראש וכל הג'יפה עדיין שם, אבל מלמעלה זה נראה נקי וריק. ערפל לבן ושקט. לא יודעת מה אני מרגישה. לא ברור איפה אני בדיוק. הלסתות מהודקות והגוף טעון אנרגיה מתישה כזאת, אבל אני לא רוצה כלום ולא חושבת כלום ולא מדברת עם אף אחד כולל אותי עצמי.
ברגעים כאלה אתם "השולטים" הכי אוהבים אותנו. אפשר לעשות בנו מה שרוצים.
לשחק בי כמו בבובה צייתנית. תפתחי. תסגרי. תצעקי. תבקשי. תבכי. תספגי. תשתקי. ואני ארים מבט מעורפל ואחייך ואגיד שאתה מדהים וכן ותמשיך. אני לא ארגיש את הכאב כשתפצע אותי וגם כשאראה את כל הדם שנשפך אומר שזה היה מדהים. כי ככה נראים דפוסי ריצוי שמשמרים אותי "נשלטת" "כנועה" "מתמסרת".
בולשיט. רה-ויקטימינזציה. פוסטראומה.
