השנים הכי יפות של אישה

אני מקנאה במי שמת

אני מקנאה במי שחי

אני מקנאה בתסמינים,

במי שרואים עליו את הכאב.

במי שאצלה זה אמיתי,

לא זיוף, כמוני. לא עייפות ריקנית כשלי. לא ניתוק שטוח אבל מתפקד.

אני רוצה טראומה בועטת וצורחת

משתוללת בלי שליטה.

אני רוצה סימני חתכים שהיו עמוקים מספיק כדי להזדקק לטיפול.
אני רוצה טיפול. להיות זכאית וראויה

ושווה את המאמץ. להיות מעניינת ושופעת מילים.

להיות מבריקה ופצועה וזו

שאי אפשר לא להתאהב בה.

אני רוצה סוד גדול וזיכרון מודחק נוראי שיתפוצץ לכולם בפנים. אני רוצה אונס אלים. קשירה. כאב. פציעה.

אני רוצה שיראו אותי לא שקופה.

ואם צריך בשביל זה נתזי דם על החזית של הגופה,

אני רוצה.