הוויה תני לי כח להסתכל עלי, ולראות אותי מול כאב חיי

פוסט על לעשות מה שנכון: 16:00 חמישי אחהצ. מסיימת יום עבודה. להכיל כאב של אנשים. כזה שרק לפעמים משחררים. בחדרי חדרים. עייפה. ביתי המרכזית מבשלת בקטנה ממש מחלה. מספיק בשבילי כדי לזהות שפיספסתי צורך שלה עוד לפני שהגיע לחולי בגוף. חמשוש שלי בלי הילדים. הם אצל אבא שלהם. קבעתי לשבע דייט עם אמן אינטיליגנט ומוכשר. אממה? לא מזיז לי נים. בנשמה. ובבשר. יודעת שנכון לי להזמין את ביתי אלי  לזמן יחד של נתינה והתחזקות עבורה. ביתי, משוש חיי, די (גולדן) אפל אוף מיי איי:) מתקשרת אליה, מציעה, היא רוצה, סוגרות שבערב אבא יביאה. מתקשרת לבחור. מעדכנת שלא.   מתוך רצונו למפגש סוגרים שנשאיר פתוח לאולי אחרי שתרדם יקפוץ. בנהיגה הביתה. ווט דה פאק? מדברת עם עצמי. את יודעת שלא. שלא בכלל. נקודה. ובטח שלא  בחור שלא מכירה אצלך בבית בפעם ראשונה. ובטח לא כשאת עם הבת. בינתיים הוא מסמס: ״באאסה״. מתקשרת אליו.  הוא מתרגש מהמחווה. הלא אפיינית לי. אני נוטה לקמצנות לבבית בהתחלות. דגש על התחלות. אני ממהרת להבהיר בנועם וחיוך שזה לא מנדיבות, פשוט חשוב בכנות אין לי באמת דרייב למפגש ובטח שלא מתאים בבית שלי וכשהבת איתי. הוא מקבל, אומר תנהגי בזהירות כי אין לך דרייב ( חחח, את זה דווקא אהבתי) ונשתמע. מי יודע? מגיעה הביתה. מקלחת חמה. לשטוף ת׳יום מעלי, את הכאב הבדידות השממה. חברה אהובה מאד מתקשרת. קובעות לנגן. מסכמות שנמצא את הדרך להיות עם ביתי וביחד שלנו גם. מנגנות ושרות, מאלתרות בלי מחשבה ושליטה. עפות. בלי בעיטה:) הבת מגיעה לעת ערב. מבסוטה. מספרת שהיום רכבה על סוס מירוצים (באמת ובתמים, לא בידיאסאימ...):) אומרת לשתינו בחיוך כה יפה: ״ אם להיות כנה לא בא לי שתנגנו״. חיבוק לה. מפסיקות. אני פורשת איתה למיטה. החברה בסלון ממשיכה בשלה. ובמיטה איתה או... עונג עליון. אהבת חיי. מחבקת ומנשקת לוחשת לה מילים. היא מחייכת מתרככת נותנת עצמה לי. וזה נדיר אצלה. דומה לאימה. רק הרבה יותר מהכל. שוכבות בשקט זו לצד זו. מדי פעם פרץ אהבה בי ורוכנת אליה בליטופים ומגעים. היא: ״את עוזבת?״. אני: ״אני אוהבת״. שתינו צוחקות צחוק הכי מתוק שיש. אושר. שוב רגיעה. שוב פרץ מגע אוהב מצידי. שוב שואלת: עוזבת?ונענית: אוהבת. צחוק הדדי. אושר. אמרתי? אלוהים יודע איך ומה. הדבר הבא שזוכאת זה שהחברה נכנסת לחדר הבת ומעירה אותי. שינה מתוקה זו היתה. חוזרת לחברה בסלון קצת מקשקשות ומשתפות, מסדרת לה פינה נעימה לישון ופורשת לחדרי למדיטציית הערב שלי שכבר פלשה ללילה. בבוקר מוצאת את הבת איתי במיטה. ישנה. יורדת למרגלות המיטה למדיטצית הבוקר. תוך כדי היצור האלוהי הזה שזכיתי בגדול בכך שנולד ממני ולי, מתעורר ומשמיע זעקת״אממממא״ בטון מבוהל. אני כאן מתוקה. היא נרגעת ומתכרבלות. נשיקות. מבטים אוהבים.לחישות. חיוכים הדדיים. כל הגוף והנשמה רטטי רטטים. אהבת אמת נצחית. מעבר לכל הזמנים. כזו מאחלת לי עם גבר שבגברים. יודעת קיומה. חשה בה איתה. הזמן שלי לצאת לשחיית הבוקר הככ אהובה עלי. חוזרות על ריטואל האהבה בורסיה הספונטנית הנוכחית. שקורית לה מעצמה. אני: אני הולכת. ואוהבת. לא עוזבת. חוזרת. היא: מחייכת ונשארת ענוגה שקטה ומלאה מעצמה במיטה. אמהות הולכות, ילדות צוחקות. תגידו מה פה חשוב באמת? שבת שלום ברכה ואהבת אמת. היא כאן. מילדת הפרחים שהדימוס לא ממש מצליח לדבוק בה:)