הוויה תני לי כח להסתכל עלי, ולראות אותי מול כאב חיי

וידוי:

אני בכלל מסיפור אחר.

כמו שהשמש תנחת לה על הירח. ככה בערך מרגישה את הקטביות בלהיות כאן.

רגילה למרחבי טבע פתוחים, ללכת יחפה,

להיזון מנשימת האדמה, אור השמש, טבילה במים זורמים חיים.

להחזיק ברעיונות רוחיים על אהבת אמת, חופש, נונאטצ׳מנט לדבר- חי, צומח או דומם

לשיר שירים מקודשים. 

אחד האהובים עלי הולך כך: 

״הנה אני כולי שלך,

עשה בי כרצונך.

באתי ריק,

אני נכנע,

ליבי נתון לחסדך.

גם אם הכל ישלל ממני,

בתוכי קולך אשמע.

מן הכאב הוא ירימני,

ימלאני באהבה.״ (שי בן צור) 

אל תטעה, קורא בידסאמי יקר,

במקור פה מדובר,

לא על סאבית המתפללת לאדונה,

כי אם על התמסרות לחסד האלוהי העליון,

על שחרור שליטה,

ועל להניח לאותו כח בריאה נשגב להוביליני מתוך ידיעה עמוקה של קיומו, של מקורו כאהבה טהורה, ונתינת כל מבטחי בו- 

ביש, ובאין בעיקר.

אני מאד אוהבת להיות בהתמסרות הזאת. כשמצליח לי.

החיים אז הם אושר צרוף מלא תנועה, חיות, הפתעה. אהבה.

אנחנו נוטים לבקש דברים לעצמינו, לרצות, לתכנן, לנקוט מהלכים כדי להגיע ליעדים נכספים. 

אני מרבה להיות בסדנאות סו- קולד רוחניות (מילה שחוקה שנוטה להמעיט בה, לפעמים חוטאת בה גם).

שם נוטים להשתמש במילים שחוקות לא פחות כמו ״לזמן״, ״התכוונות״, ״מחשבה יוצרת מציאות״, בלה... בלה..בלה...

בשישי האחרון הייתי באיזשהי התכנסות יקרה לי מאד בה עלתה בי לראשונה הבקשה להפסיק לדעת מה אני רוצה ולכוון את חיי לשם, ותחת זאת לתת לאותו חסד עליון להובילני. 

התנגן בי השיר ״הנה אני כולי שלך״ ובאמת ביקשתי לעצמי את אותה התמסרות נעדרת ידיעה ושליטה עצמית על חיי.

אני כאן בדום-סאב לנד בגללו.

בשבילו.

כי הכרתי אותו,

ונדלקתי על הראש שלו.

השכל,מטבעו, מתנגד.

לשייכות למישהו, לבעלות.

לכח ושליטה ביחסי אישות אינטימיים. באהבה.

אומר: זה קטבי ומנוגד ככ למי שאני. 

הלב, נמשך, נוהה, מתרחב, נפעם, מתלקח.

היום הבנתי באחת משהו:

אין באמת סתירה בין אהבתי ונהייתי להתמסרות לחסד האלוהי העליון לבין משיכתי אליו. לאותו אדם בשר ודם. בידאסמי מושלם.

הוא פשוט התגלמות אותו מקור אלוהי באנושי. עם האור והאופל יחדיו כמובן. כפי שהם קיימים באיזון הכרחי גם שם למעלה.

ואני הרי כמהה לאותו חיבור בין שמיים וארץ, בין טוב ורע, באיזונם, להגשמתו בקשר זוגי. 

אז איזה כיף היה לי היום להרגיש שבקשתי משישי בהקשר הכביכול רוחי מתחילה להתגשם במישור הארצי.  נובטת לה אט אט. בלי לדעת מה ולאן. לומדת. אני חשה מובלת פשוט. 

אז הנה אני כולי שלך, עשה בי כרצונך... 

וזה נעים ומרגש אותי יותר ממה שאני מסוגלת להודות עדיין.