הוויה תני לי כח להסתכל עלי, ולראות אותי מול כאב חיי

הוא: דברי לאוני המזדקר,

אהבי, עשי בשבילו,

ויפתח ליבי אליך.

היא: דבר לליבי הרך, 

אהוב, חוש, הבן ופעל בשבילו,

ותפתח מערתי הקסומה אליך.

או אז-

אמלוק ראשך בין ירכי,

אאסוף אונך לכל תא,

במערכת עצבי.

ירטטו אליך כל איברי,

אמסור לך גופי, דעתי, נשמתי.

תתהולל הוויתי,

בך,

בלי די,

לשמע חלילך פורט עלי.

נגע יחד, נגשש אל,

שדי.

הוא: הו, דבריך לאוני המזדקר...

אני גומר...

הצילו, האם ליבי מתמסר?

הכרתי אותו,

והגעתי לכאן. 

לארץ הסטיות,

הריגוש מלאן. 

בינתיים הלכתי,

עוד לא ממש טעמתי,

אך נחשפתי במעט לרעיון,

ודי לחכימא ברמיזא,

כדי לקלוט את פוטנציאל החוויה, הקסם והשיגעון.

יושבת על הגדר, רגל פה רגל שם,

ובין הרגלים, הצילו, חם:)

הוונילים נשפכים כנהרות לפתחם,

השולטים מפה גם.

ואני?

משקיפה על העולם. 

תוהה...

איך לעצור את הדמעות?

תגידו, איפה יש עולם אחר לחיות?

וידוי:

אני בכלל מסיפור אחר.

כמו שהשמש תנחת לה על הירח. ככה בערך מרגישה את הקטביות בלהיות כאן.

רגילה למרחבי טבע פתוחים, ללכת יחפה,

להיזון מנשימת האדמה, אור השמש, טבילה במים זורמים חיים.

להחזיק ברעיונות רוחיים על אהבת אמת, חופש, נונאטצ׳מנט לדבר- חי, צומח או דומם

לשיר שירים מקודשים. 

אחד האהובים עלי הולך כך: 

״הנה אני כולי שלך,

עשה בי כרצונך.

באתי ריק,

אני נכנע,

ליבי נתון לחסדך.

גם אם הכל ישלל ממני,

בתוכי קולך אשמע.

מן הכאב הוא ירימני,

ימלאני באהבה.״ (שי בן צור) 

אל תטעה, קורא בידסאמי יקר,

במקור פה מדובר,

לא על סאבית המתפללת לאדונה,

כי אם על התמסרות לחסד האלוהי העליון,

על שחרור שליטה,

ועל להניח לאותו כח בריאה נשגב להוביליני מתוך ידיעה עמוקה של קיומו, של מקורו כאהבה טהורה, ונתינת כל מבטחי בו- 

ביש, ובאין בעיקר.

אני מאד אוהבת להיות בהתמסרות הזאת. כשמצליח לי.

החיים אז הם אושר צרוף מלא תנועה, חיות, הפתעה. אהבה.

אנחנו נוטים לבקש דברים לעצמינו, לרצות, לתכנן, לנקוט מהלכים כדי להגיע ליעדים נכספים. 

אני מרבה להיות בסדנאות סו- קולד רוחניות (מילה שחוקה שנוטה להמעיט בה, לפעמים חוטאת בה גם).

שם נוטים להשתמש במילים שחוקות לא פחות כמו ״לזמן״, ״התכוונות״, ״מחשבה יוצרת מציאות״, בלה... בלה..בלה...

בשישי האחרון הייתי באיזשהי התכנסות יקרה לי מאד בה עלתה בי לראשונה הבקשה להפסיק לדעת מה אני רוצה ולכוון את חיי לשם, ותחת זאת לתת לאותו חסד עליון להובילני. 

התנגן בי השיר ״הנה אני כולי שלך״ ובאמת ביקשתי לעצמי את אותה התמסרות נעדרת ידיעה ושליטה עצמית על חיי.

אני כאן בדום-סאב לנד בגללו.

בשבילו.

כי הכרתי אותו,

ונדלקתי על הראש שלו.

השכל,מטבעו, מתנגד.

לשייכות למישהו, לבעלות.

לכח ושליטה ביחסי אישות אינטימיים. באהבה.

אומר: זה קטבי ומנוגד ככ למי שאני. 

הלב, נמשך, נוהה, מתרחב, נפעם, מתלקח.

היום הבנתי באחת משהו:

אין באמת סתירה בין אהבתי ונהייתי להתמסרות לחסד האלוהי העליון לבין משיכתי אליו. לאותו אדם בשר ודם. בידאסמי מושלם.

הוא פשוט התגלמות אותו מקור אלוהי באנושי. עם האור והאופל יחדיו כמובן. כפי שהם קיימים באיזון הכרחי גם שם למעלה.

ואני הרי כמהה לאותו חיבור בין שמיים וארץ, בין טוב ורע, באיזונם, להגשמתו בקשר זוגי. 

אז איזה כיף היה לי היום להרגיש שבקשתי משישי בהקשר הכביכול רוחי מתחילה להתגשם במישור הארצי.  נובטת לה אט אט. בלי לדעת מה ולאן. לומדת. אני חשה מובלת פשוט. 

אז הנה אני כולי שלך, עשה בי כרצונך... 

וזה נעים ומרגש אותי יותר ממה שאני מסוגלת להודות עדיין.

פוסט על לעשות מה שנכון: 16:00 חמישי אחהצ. מסיימת יום עבודה. להכיל כאב של אנשים. כזה שרק לפעמים משחררים. בחדרי חדרים. עייפה. ביתי המרכזית מבשלת בקטנה ממש מחלה. מספיק בשבילי כדי לזהות שפיספסתי צורך שלה עוד לפני שהגיע לחולי בגוף. חמשוש שלי בלי הילדים. הם אצל אבא שלהם. קבעתי לשבע דייט עם אמן אינטיליגנט ומוכשר. אממה? לא מזיז לי נים. בנשמה. ובבשר. יודעת שנכון לי להזמין את ביתי אלי  לזמן יחד של נתינה והתחזקות עבורה. ביתי, משוש חיי, די (גולדן) אפל אוף מיי איי:) מתקשרת אליה, מציעה, היא רוצה, סוגרות שבערב אבא יביאה. מתקשרת לבחור. מעדכנת שלא.   מתוך רצונו למפגש סוגרים שנשאיר פתוח לאולי אחרי שתרדם יקפוץ. בנהיגה הביתה. ווט דה פאק? מדברת עם עצמי. את יודעת שלא. שלא בכלל. נקודה. ובטח שלא  בחור שלא מכירה אצלך בבית בפעם ראשונה. ובטח לא כשאת עם הבת. בינתיים הוא מסמס: ״באאסה״. מתקשרת אליו.  הוא מתרגש מהמחווה. הלא אפיינית לי. אני נוטה לקמצנות לבבית בהתחלות. דגש על התחלות. אני ממהרת להבהיר בנועם וחיוך שזה לא מנדיבות, פשוט חשוב בכנות אין לי באמת דרייב למפגש ובטח שלא מתאים בבית שלי וכשהבת איתי. הוא מקבל, אומר תנהגי בזהירות כי אין לך דרייב ( חחח, את זה דווקא אהבתי) ונשתמע. מי יודע? מגיעה הביתה. מקלחת חמה. לשטוף ת׳יום מעלי, את הכאב הבדידות השממה. חברה אהובה מאד מתקשרת. קובעות לנגן. מסכמות שנמצא את הדרך להיות עם ביתי וביחד שלנו גם. מנגנות ושרות, מאלתרות בלי מחשבה ושליטה. עפות. בלי בעיטה:) הבת מגיעה לעת ערב. מבסוטה. מספרת שהיום רכבה על סוס מירוצים (באמת ובתמים, לא בידיאסאימ...):) אומרת לשתינו בחיוך כה יפה: ״ אם להיות כנה לא בא לי שתנגנו״. חיבוק לה. מפסיקות. אני פורשת איתה למיטה. החברה בסלון ממשיכה בשלה. ובמיטה איתה או... עונג עליון. אהבת חיי. מחבקת ומנשקת לוחשת לה מילים. היא מחייכת מתרככת נותנת עצמה לי. וזה נדיר אצלה. דומה לאימה. רק הרבה יותר מהכל. שוכבות בשקט זו לצד זו. מדי פעם פרץ אהבה בי ורוכנת אליה בליטופים ומגעים. היא: ״את עוזבת?״. אני: ״אני אוהבת״. שתינו צוחקות צחוק הכי מתוק שיש. אושר. שוב רגיעה. שוב פרץ מגע אוהב מצידי. שוב שואלת: עוזבת?ונענית: אוהבת. צחוק הדדי. אושר. אמרתי? אלוהים יודע איך ומה. הדבר הבא שזוכאת זה שהחברה נכנסת לחדר הבת ומעירה אותי. שינה מתוקה זו היתה. חוזרת לחברה בסלון קצת מקשקשות ומשתפות, מסדרת לה פינה נעימה לישון ופורשת לחדרי למדיטציית הערב שלי שכבר פלשה ללילה. בבוקר מוצאת את הבת איתי במיטה. ישנה. יורדת למרגלות המיטה למדיטצית הבוקר. תוך כדי היצור האלוהי הזה שזכיתי בגדול בכך שנולד ממני ולי, מתעורר ומשמיע זעקת״אממממא״ בטון מבוהל. אני כאן מתוקה. היא נרגעת ומתכרבלות. נשיקות. מבטים אוהבים.לחישות. חיוכים הדדיים. כל הגוף והנשמה רטטי רטטים. אהבת אמת נצחית. מעבר לכל הזמנים. כזו מאחלת לי עם גבר שבגברים. יודעת קיומה. חשה בה איתה. הזמן שלי לצאת לשחיית הבוקר הככ אהובה עלי. חוזרות על ריטואל האהבה בורסיה הספונטנית הנוכחית. שקורית לה מעצמה. אני: אני הולכת. ואוהבת. לא עוזבת. חוזרת. היא: מחייכת ונשארת ענוגה שקטה ומלאה מעצמה במיטה. אמהות הולכות, ילדות צוחקות. תגידו מה פה חשוב באמת? שבת שלום ברכה ואהבת אמת. היא כאן. מילדת הפרחים שהדימוס לא ממש מצליח לדבוק בה:)

שמתי לי פודרה (לק אדום תכלס)

צבעתי טפרים

לבשתי שמלה מקושטת כס...קסים

סילסלתי שיער

עינטזתי אגן

והכל כבר מוכן  

עכשיו רק חסר

שיבוא ה.....

שאמאן?  :)